שובה של איימי – (פרק 5)

הפלאשבק על אדלן וליין נעלם כמו שהוא הגיעה. פחדתי להתאמץ במחשבותיי ולנסות למצוא פרטים נוספים עליה, אני יודעת שהכרתי אותה. אני בטוחה בזאת. העובדה שאני מרגישה את זה גורמת לי לפחד מסוים, העובדה שהכרתי נערה בת 15 שהגופה שלה נקברה תחת שמי מפחיד אותי.
אדלן וליין הייתה קשורה לחטיפה שלי? האם היא נעשה נוספת שנחטפה יחד איתי וחוויתי איתה חוויות משותפות? אני מתקשה להיזכר עכשיו.
אני מניחה את ראשי על הכרית, מנסה להתעלם מכל המחשבות המטרידות שמופיעות לי, מנסה לשכוח מהשאלות ופשוט מנסה לשקוע בשינה עמוקה, עד שאני נרדמת.
כשאני פוקחת את עיני אני מבחינה שבחוץ כבר אין שמש. רעשים של ילדים משחקים מתחת לחלון ביתי נשמעים, ואני קמה מהמיטה ומביטה מהחלון. אני רואה בחצר הבית את אנה וכריס משחקים במשחק מסוים שמזכיר תופסת, חוץ מהעובדה שאנה כל פעם נופלת על הדשא ובוכה וכריס קופץ מעליה. אחרי שתי דקות של התבוננות בהן אנה מבחינה בי ומנופפת לי מלמטה, אני מנופפת לה והיא מחייכת אלי. דלת הכניסה של הבית נפתחה וטדי, אביהם ובעלה של אמא שלי מופיעה בפתח ומצווה עליהם להיכנס לתוך הבית.
אני פותחת את דלת החדר שלי, אבל לא לפני שאני נתקלת בבובת ברבי על הרצפה. כשאני תופסת אותה ומנסה להניח אותה על השולחן הצבעוני שיש בחדר אני מפילה קופסה שנופלת על הרצפה וממנה יוצאות עשרות תלבושות לבובות ברבי. כשאני אוספת את התלבושות אני לרגע מרגישה צער מסוים ורחמים עצמיים עלי, על איך שאני לא זוכרת שום דבר מהילדות שלי. על איך שאולי הילדות שלי נקטעה בשלב מסוים ואני לא יודעת מה קרה איתה.
אני יוצאת מהחדר ויורדת מהמדרגות לכיוון הקומה התחתונה, לפני העלייה למדרגות יש דלת לבנה שמקודם הייתה סגורה ועכשיו היא פתוחה, אני נעצרת ומציצה מהדלת. אני מבחינה בטדי, בעלה הצעיר של אמא שלי. הוא הרים שם כמה משקולות, אבל מה שיותר הטריד את עיני זאת העובדה שאני לא יכולה להזיז את עיני מחלק גופו העליון. טדי היה שם בלי חולצה, ואני בתוכי הרגשתי רעד מסוים כשאני רואה גבר. נתקעתי במבט הזה כלפיו. טדי היה גבר יפה מאוד. והרגשות שאני מרגישה אלו רגשות שילדה לא יכולה להרגיש, רק נערה מתבגרת. ואני צריכה להבין את העובדה שאני כבר בת עשרים, לא בת עשר. שאני לא ילדה כבר. ואז נשמתי נעצרת כשטדי מביט בעיני ומחייך אלי.
"אוהבת את המיני מכון שלי?" הוא מחייך ומצביע על כל כלי שנמצא בחדר הקטן הזה ומתחיל להסביר לי בזמן שהוא מנגב את הזיעה מהפנים שלו.
"את מאוד רזה, כשתחזרי למשקל שפוי של נערה בת עשרים ותרצי לחזק את הגוף שלך יותר תגידי לי. במקצועי אני בעלים של מכון כושר פה בעיר" טדי אומר לי.
"תודה…" אני פולטת במבוכה מהסיטואציה הזאת שנראית מאוד טבעית לטדי, כאילו הוא רגיל לדבר עם נשים צעירות שמביטות בו במבט תשוקתי מסוים.
"בכל מקרה אני חייב לעוף להתקלח, שאמא שלך לא תתחרפן עלי שאני עדיין נוטף ריח של זיעה כשהאוכל שלה מוכן. במיוחד היום כשהיא השקיעה בארוחה לכבודך" הוא אומר וסוגר את דלת המכון.
אני מתחילה להתקדם לכיוון המטבח ששם נמצא גם שולחן עגול וגדול. אני רואה את אמא שלי מביטה לעבר הסירים ולא מבחינה בי כשאני נכנסת. אנה הקטנה נמצאת שם ועורכת את השולחן עם 5 צלחות.
"היי איימי" אנה אומרת כשהיא מביטה בי, "הכנתי לך מקום לידי"
כשאמא שלי שומעת את אנה מדברת אלי היא מסתובבת ומחייכת אלי. אני מביטה על פרצופה, אני רואה שהיא עדיין בתוכה מתקשה לעכל מבחינה נפשית את העובדה שהבת המתה שלה בעצם חיה. נמצאת כאן בבית. משהו בתוכה מוטרד מאוד מהעובדה הזאת עדיין.
"תודה" אני מחייכת אל אנה, "רוצה שאעזור לך"
"את לא צריכה לעזור!" אמא שלי נדחפת לפני שאנה אומרת משהו, "פשוט תשבי ומיד הארוחה תהיה מוכנה. איפה טדי נמצא בכלל?"
"הוא מתקלח" אני אומרת, "הוא היה מקודם באימון במיני מכון שלו, לפחות ככה הוא קרא לחדר הקטן הזה".
"למה הוא תמיד אוהב להתקלח ולהתאמן לפני הארוחה? זה מטריף אותי"
"אבא אומר שזה לא בריא להתאמן אחרי האוכל" כריס הקטן נכנס למטבח, קופץ על כסא קטן מול השיש ומנסה לקחת עוגיות שאמא שלי הכינה מהצלחת. היא נותנת לו מכה ביד ואומרת לו שיחכה עד שכולם יתיישבו.
אנה לוקחת את היד שלי ומושיבה אותי על אחת הכיסאות, אחר כך היא מתיישבת על הכיסא ליד ומוציאה את מכשיר הסלולרי שלה.
"תראי יש לי חיה וירטואלית" אנה נכנסת לאחת האפליקציות ומראה לי את החיה הוירטואלית שלה. לרגע מסוים אני נדהמת מהעובדה שאני מזהה מכשיר סלולרי מתקדם ויודעת מה זה אפליקציה. רק היום בבוקר כשיצאתי מבית החולים כולם צחקו עלי כשהופתעתי מכך שלכולם היום יש מכשירים ניידים. העולם מאוד התקדם בשנים האחרונות, אבל משהו בי היה מודע להתקדמות שלו, רק אני לא זוכרת את זה.
טדי מגיע ומתיישב על השולחן, כריס מתיישב לידו אמא שלי מתיישבת לידי. כולם מתחילים לאכול את המאכלים שאמא שלי מכינה. רוב הארוחה הייתה בדממה, ואני לא חושבת שהדממה הזאת נעשתה מכיוון שהם אוסרים על לדבר בזמן האוכל, אני מרגישה שהדממה הזאת נעשתה מכיוון שאף אחד לא ידע על איזה נושא אפשר לדבר בשולחן שאני יוכל להשתלב בו.
בסוף הארוחה טדי לקח את אנה וכריס לחדר שלהם והשכיב אותם לישון. אני נותרתי לבדי עם אמא שלי בשולחן. בהתחלה ציפיתי לראות את טדי חוזר, אבל הוא לא חזר ואני מרגישה שזה מכיוון שאמא שלי ביקשה להישאר איתי לבד. אחרי כמה דקות נוספות של שתיקה ואחרי שהיא פינתה את כל הצלחות לכיור במטבח היא החלה לדבר איתי.
"איימי, מה את זוכרת?" היא שואלת אותי.
"אמרתי לך ולכולם כבר, אני לא זוכרת כלום" אני עונה לה.
"אני מתכוונת מה את זוכרת מהמשפחה, מהחברים ומהאנשים הקרובים שהיו לך שהיית ילדה, מה את זוכרת עד גיל עשר? את הצלחת לזכור אותי"
"את היחידה שאני זוכרת, וגם היה קשה לי לנסות לצייר אותך בראשי. היה לי את השם שלך רק".
"את סבתא את לא זוכרת? את סבתא אפי?" היא שואלת אותי.
"לא…" אני עונה ומסתקרנת יותר על קיומה של סבתא אפי.
"אפי הייתה אמא שלי, היא מאוד אהבה אותך. את היית מבלה את רוב החופשים מבית הספר היסודי אצלה, היא טיפלה בך אפילו יותר טוב ממה שהיא הייתה מטפלת בי בתור ילדה"
חיוך עולה לי, "אני הייתי רוצה לפגוש אותה, להכיר אותה. אני רוצה להתחיל להכיר אנשים שהכרתי בעבר שלי, אני חושבת שזה יכול לתרום לי לזיכרון"
"אני מצטערת יקרתי" אמא שלי אומרת ונוגעת ביד שלי, "סבתא אפי מתה. לפני שנה ממחלת הסרטן".
פרצופי מתעקם, ולמרות שאני לא זוכרת את סבתא אפי עצב כבד מורגש בגופי.
"אל תהי עצובה, גם לי עצוב שהיא לא כאן כדי לראות אותך חיה. סביר להניח שהיא הייתה מקבלת התקף לב ואז בסוף מתה מזה…" אמא שלי אומרת בצחקוק מסוים. כאילו היא לוקחת את החיים בקלילות.
"מה לגבי אבא שלי?" אני שואלת.
"אבא שלך שמוק" אמא שלי אומרת בתוקפנות פתאום, "גם כשהיית ילדה קטנה ושאלת אותי תמיד מי זה אבא שלך, אני אף פעם לא הסכמתי להגיד לך את השם הזה. אבא שלך היה טעות שלי בתור ילדה שהייתה בגילך, הדבר הטוב היחיד שהוא נתן לי זה אותך. מאז הוא החליט להישאר במדינה המרוחקת שלו ואני כאן. אני לא מוכנה שתדוני עליו, לא ידעת עליו לפני ואין לי טעם להתחיל לדבר עליו עכשיו.. הוא בחיים לא היה חלק מחייך"
אני מביטה בה בהלם. התוקפנות והשנאה שהיא הפגינה כלפי אבא שלי הייתה בהלם.
"הוא אדם רע כל כך?" אני מופתעת, "אולי הוא זה שבעצם…." פתאום עולה בי מחשבה נוראית, אולי הוא זה שחטף אותי.
"שלא תחשבי על זה אפילו. הוא לא עשה את זה, תהי בטוחה בכך" היא אומרת.
"אני חייבת להכיר אנשים שהכרתי בעבר שלי, אני מרגישה צורך מסוים לפגוש פנים מוכרות" אני אומרת, "אני לא יכולה לחיות בערפל הזה של האי זיכרון הזה. אני רוצה לזכור".
"אני יכולה להבין אותך מותק" אמא שלי אומרת לי, "גם אני רוצה שתזכרי, ושהשם של החלאה שחטף אותך ועשה לך את מה שעשה לך בעשר השנים האחרונות יתגלה ושהוא יקבל את העונש שמגיע לו. אבל לפעמים אני חושבת שאולי עדיף בשבילך לשכוח את מה שקרה לך בעשר השנים האחרונות, אני לא יודעת מה באמת עברת. אבל בדרך כלל כשחוטפים ילדות קטנות זה לא בשביל המטרות הכי קדושות בעולם…" אמא שלי אמרה ורעד היה בקולה כשהיא אמרה את המשפט האחרון.
אני מביטה בה באכזבה.
"אבל את תפגשי את השכנים רודריגו שלנו, הם מאוד אהבו אותך והיו עושים עליך בייביסטר תמיד כשסבתא אפי לא הייתה יכולה להיות. וגם כמובן את תפגשי את דודה שלך ודוד שלך, האחים שלי, הם רצו להגיע היום לראות אותך אבל מנעתי את זה. יש לך יותר מדי ליום אחד. והכי חשוב תומאס יצר איתי קשר כשהוא שמע שמצאו אותך"
"תומאס?" אני שואלת.
"היה חבר מאוד טוב שלך בבית הספר, בעצם מאז שהייתם בגן. כל הזמן הייתם ביחד, גם ביחד בחוג כדורסל. ואל תשאלי אותי למה רשמתי אותך לזה, את פשוט שיגעת אותי שאת רוצה להיות שם בגלל תומאס. למען האמת היה לך יותר קל להסתדר עם בנים בתור ילדה מאשר עם בנות אחרות. תומאס היה הבן אדם הכי קרוב אליך. הילד הזה לקח כל כך קשה את ההיעלמות שלך, ילד בן עשר יושב כל יום אצלי בבית ובוכה בשנים הראשונות. אבל כשהוא גדל כבר לא שמעתי עליו, הוא המשיך בחייו"
אני מנסה להיזכר בו, אני מנסה להיזכר בתומאס ואני מצליחה. ילד קטן ובלונדיני, בצבע השיער שלי. בעל עיניים כחולות ועור בהיר. אני זוכרת את תומאס.