שובה של איימי – (פרק 4)

אני נצמדת במושב האחורי של הניידת אל אמא שלי. היא מחבקת אותי בידה ואני מביטה מבעד החלון אל הדרך הביתה.
המהומה שהייתה מחוץ לבית החולים כשיצאנו השאירה אותי קצת בהלם. כמות האנשים שהיו שם הייתה עצומה, ואני כנראה רק מתחילה להבין את גודל העוצמה שהסיפור שלי תופס בתקשורת.
אחרי שהתחלנו לנסוע הודיע לנו השוטר דן, כי יש כינוס גדול של אנשים בשכונה שלי שעומדת לקבל את פני. בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון, עד שהניידת נכנסה לשוכנה והמראה היה פשוט עוצר נשימה.
מאות אנשים אם לא אלפי אנשים עומדים בשני צדי הכביש, מוחאים כפיים ומחזיקים שלטים. צועקים את השם שלי.
אני מציצה מהחלון ומביטה, כולם נראים מאושרים לכבוד כך שחזרתי. מאושרים לשמוע שאני חיה.
"ברוכה הבאה איימי", "אוהבים אותך איימי", "איימי שלנו", "הצדק עדיין חי", "שובה של המלאך" ועוד עשרות כתוביות שנכתבו על השלטים שהאנשים החזיקו. דגלי המדינה והעיירה התנופפו ברקע.
הניידת נעצרה בכניסה לאחת הבתים, אני משארת שמדובר בבית שלי. מאוד קיוותי שאגיע לשכונה שלי או לאזור של הבית שלי אצליח להיזכר בחלק מהדברים. לקבל פלאשבק מהעבר, אבל הרגשתי כאילו הכל חדש לי. לא מצליחה להיזכר בשום דבר.
כמה שוטרים עם מחסומים נעמדו מטרים ספורים מהכניסה לבית ודאגו שאף אחד לא יפלוש לתוך השטח הפרטי. שוטרת בלונדינית שעמדה קרוב אלינו פתחה את הדלת ואמא שלי הייתה הראשונה לצאת, אני יצאתי אחריה שידי לא עוזבת לרגע אחד את ידה.
כשהרגל שלי נגעה על האדמה וגופי יצא מהאוטו החלו מחיאות כפיים סוערות. השם שלי נזעק חזק וכולם נופפו לי.
"בואי איימי" אמא שלי תפסה בידי ודחפה אותי לכיוון הכניסה. אבל קפאתי במקומי והסתובבתי להביט בכולם. לרגע מסוים לא הבנתי מה אני עושה ולמה אני עושה זאת, אבל התחלתי לנופף לאנשים. הם צעקו וצרחו כשהם ראו אותי מנופפת.
"איימי בואי איתי" אמא שלי נלחצה לראות אותי מתקשרת עם ההמון שמחכה בחוץ. השוטרת הבלונדינית נצמדה לצד השני שלי, תפסה את ידי וביחד הם הכניסו אותי לתוך הבית שלי.
הדלת נפתחה ונכנסתי יחד עם אמא שלי, השוטרת הבלונדינית והשוטר דן אל המתחם של הבית שלי. הדבר הראשון ששמעתי זה קולות של שני ילדים, קול של בן וקול של בת צורחים "אמא". ואז משום מקום רצו שני ילדים קטנים לעבר אמא שלי ותפסו אותה חזק ברגליה.
הילדים הביטו בי במבוכה ובחנו אותי.
"חמודים, זוכרים שסיפרתי לכם על איימי הבוקר? אז תכירו את אחותכם" אמא שלי הציגה אותי בפניהם.
הילדה הקטנה בעלת שיער בלונדיני בדומה אלי הביטה אלי, "היי איימי, תמיד אמרתי לאמא שאני רוצה אחות גדולה אבל היא אמרה לי שזה לא הגיוני להביא ילד שיהיה יותר גדול ממני. אבל אני שמחה שבסוף היא הצליחה לעשות זאת" אמרה הילדה בקול התמימות שלה.
"אני רציתי אח גדול" אמר הילד בזעף.
"ילדים תהיו מנומסים אל איימי, היא עברה דרך ארוכה ואנחנו צריכים לתת לה לנוח" אמרה אמא שלי. באותו זמן השוטרת הבלונדינית והשוטר דן יצאו מהבית שלי והשאירו אותי לבד.
קולות רגליים כבדות נשמעו, ומולי הופיעה גבר שנראה בסביבות גיל ה-30 לחייו. נראה צעיר בהרבה מאמא שלי שהייתה אישה בת 42. הוא הביט באמא שלי ואז הביט בי.
"שלום לך איימי" הוא אמר לי.
הילדים הקטנים רצו אליו ותפסו עכשיו ברגלו, "אבא, אני יכולה עכשיו לעשות תסרוקות עם איימי ולהראות לה את אוסף האלבומים של הנסיכות שאספתי?"
"לא עכשיו אנה, איימי רק הגיעה תני לה לנוח קודם"
לא זכרתי אותו, אבל בראש שלי הצלחתי לנסות להבין שמדובר באבא שלי. הריפלקס הראשון שהיה לי הוא להתקדם אליו בצעדים גדולים ולחבק אותו. הרגשתי את גופו קופא לרגע כשאני מחבקת אותו.
"אבא…" אני אומרת בריגוש.
"אני… אני…" הוא מנסה למלמל לי משהו.
"איימי זה לא אבא שלך" אמרה אמא שלי לרגע. ברגע ששמעתי את דבירה עזבתי מהר את גופו ונרתעתי לאחור.
"אני.. אני.. מצטערת.. פשוט חשבתי.. הילדים קראו לך אבא.. הם קראו לי אחות.. אני מצטערת לא הבנתי נכון…" אני ממלמלת ותופסת שוב את ידה של אמא שלי.
"איימי זה בסדר" אמא שלי הביטה בי, "תכירי את טדי, בעלי. ואלו אנה וכריס האחים הקטנים שלך, תאומים, שניהם בני שמונה".
"אבל אני האחות הגדולה יותר, יצאתי לפניו" אמרה אנה בחיוך.
אני הסתכלתי אליה בבלבול מסוים. לא הבנתי מה קורה כאן, מה הכוונה בעלי? האם אבא שלי לא היה נשוי לאמא שלי? ואם כן מה קרה? הם התגרשו?
"איימי אני מבינה שאת מבולבלת, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שתלכי לישון ואז נדון בכל העניין המשפחתי המורכב שלנו" אמרה אמא שלי.
היא תפסה אותי בידה והחלה לעלות אותי בקומה השנייה של הבית.
"אני מאוד מצטערת שהחדר שלך לא נשמר כמו שהוא היה. ביום שחשבנו שאת כבר לא תחזרי אחרי שמצאו את הגופה, ראיתי לנכון שאין טעם להשאיר את החדר שלך מחובר ונוכל לנצל אותו לטובת אנה וכריס. אני כמובן מתנצלת אם את נפגעת מזה…" אמא שלי אמרה ברעד מסוים כאילו היא עשתה פשע, "פשוט כריס ואנה גדלו, והיה לנכון להפריד אותם לחדרים שונים. אם הייתי יודעת שעדיין יש סיכוי למצוא אותך בחיים לא הייתי נוגעת לך בחדר".
"זה בסדר" אני אומרת לה, "גם ככה אני לא זוכרת איך הוא היה נראה"
"יש בזה משהו.." אמא שלי אמרה בטון ציני מסוים.
היא הכניסה אותי לחדר, מיטת נוער קטנה הייתה שם ועליה סדינים של נסיכה.
"אנה וכריס חזרו להיות באותו חדר כמובן, החדר הזה שלך" אמרה אמא שלי, "כמובן שהרהיטים בחדר לא מתאימים לנערה שכבר בת עשרים, לא היה לי זמן ללכת ולקנות לך רהיטים, אבל מחר בבוקר אנחנו ניסע ביחד לעשות קניות ואת תבחרי לך איזה חדר שינה שאת רוצה"
אני מביטה באמא בעיניים של אמא שלי. הרבה שאלות עולות לי בראש, שאלות שאין לי תשובה אליהם.
"מי זה אבא שלי?" אני שואלת אותה, "למה הוא לא כאן?"
"חמודה שלי, אנחנו לא יכולות לדבר עכשיו על הכל. את צריכה להירגע מהיום הזה. תנוחי, אני אכין לנו ארוחת ערב ושתקומי כולנו נדבר על כל מה שתרצי. אני מבטיחה לך שיהיו לך תשובות לכל השאלות".
——————————————————————-
אני יושבת על המיטה הקטנה בחדר ובוהה בקיר. אני מתקשה להירדם, במיוחד כשאור נכנס דרך החלון. עכשיו שעת צהריים, אין טעם לנסות להירדם. במיוחד אחרי כל השעות שישנתי בבית החולים ביומיים האחרונים.
הראש שלי מבולבל. אני רוצה תשובות לשאלות. אני רוצה לדעת מי הייתי לפני שנחטפתי, רוצה לדעת מה קרה לי אחרי שנחטפתי. רוצה לדעת מי היו האנשים שהכרתי. רוצה לדעת למה בעלה של אמא שלי זה לא אבא שלי. סיקרן אותי העובדה שהוא נראה צעיר מאמא שלי, סיקרן אותי העובדה שיש לי שני אחים קטנים בני שמונה תאומים. סיקרן אותי כל כך הרבה דברים.
הבטתי בחדר, ללא ספק זה היה החדר של אנה לפני שכנראה הוציאה אותה ממנו בשביל להחזיר את המתחם הזה אלי. מעניין אותי מה התגובה שלה הייתה כשהודיעו לה שהיא צריכה לפנות את החדר שלה לטובת אחות גדולה שהיא לעולם לא הכירה. אני מקווה שהיא לא לקחה את זה קשה.
אני מחזיקה בשלט של טלוויזיה ומדליקה את הטלוויזיה שנמצאת ממול המיטה. הערוץ הראשון שנפתח לי היה ערוך דיסני לילדים. אני מתחילה לדפדף בערוצים ומגיעה לערוצי החדשות, תמונה של ילדה בסביבות גיל עשר נמצאת על המסכים – וליד התמונה השם שלי. ככה הייתי נראית לפני שחטפו אותי.
"איימי שפקס חזרה לביתה" הכתוביות מופיעות על המסך ואז תצלום אווירי של כל האנשים שנמצאים מחוץ לביתי.
"השוטרים מקווים שהזיכרונות של איימי ישובו על מנת להשלים את כל החלקים החסרים בחקירה המסובכת הזאת. חקירה שהסתבכה יותר עכשיו כאשר התגלתה כי הגופה שנקברה לפני חמש שנים לא שייכת לאיימי"
ואז תמונתה של אדלן לויין מופיעה על המסך. אותה נערה בת 15 שקברו תחת שמי. אני מביטה ובוחנת את הנערה הזאת. היא מוכרת לי. ראשי מתחיל לכאוב, ואז אני רואה אותי. אני רואה את אדלן מולי. אני נזכרת בה.