שובה של איימי – (פרק 3)

עיני הביטו באישה בעלת צבע השיער המוזהב והקצר. עיניה היו מאולכסנות, ידיה רעדו ונשימתה קפאה. אני התקדמתי אליה בצעדים קטנים, היא פלטה את שמי בגמגום מסוים שהיה מלא בסקרנות, התרגשות, פחד וכאב.
"אמא…." אני פולטת את שמה ומקבלת הבזק למוחי, זיכרון בו אני רואה את האישה הזאת – קצת יותר צעירה, אבל אותה אישה. מחבקת אותי, מלטפת אותי, מקריאה לי סיפורים, מארגנת לי מסיבות יומולדת. זיכרונות קטנים כאלו שקופצים לי לראש כשאני רואה את עיניה.
אנחנו מתחבקות חזק, אני לא בוכה אבל היא כן. דמעותיה נוזלות על החולצה האדומה שקטלין הביאה לי, אבל לא אכפת לי. עכשיו אני מרגישה בטוחה.
"את בסדר? את בסדר?" היא שואלת אותי ברעד מלא דמעות.
"אני חושבת" אני פולטת ומביטה בעיניה.
"איפה היית? לא פגעו בך, נכון?" היא רועדת בידה.
"לא יודעת… לא חושבת… לא יודעת"
אחרי נוספות שבו אנחנו מתחבקות, מבקש מאיתנו מנהל בית החולים להתיישב בכיסאות. קטלין קמה מהכיסא שהיה ליד הכיסא שלי ונותנת לאמא שלי להתיישב, אני מבחינה בה מתגנבת לכיוון היציאה אבל אני כבר לא מבקשת ממנה להישאר איתי בחדר. אני יודעת שאת תפקידה היא כבר סיימה.
השוטר המבוגר קם על רגליו ועומד ליד הכיסא של מנהל בית החולים, שמציע לו לשבת במקומו אבל הוא מסרב. הוא מביט בעיניים שלי ושל אמא שלי, ואז מביט בעיניהם של השוטרים וחוזר להביט בנו.
"ביקשו ממני לא להעמיס עליך במידע, אבל אני חושב שיש דברים בסיסיים שאת צריכה לדעת כשאת יוצאת מהדלתות האלו. עדיף להתכונן עכשיו מאשר לחוות את השוק הראשוני בעצמך" הוא החל להגיד. שמו היה ראס. השם שלו היה על תגית לבנה שהייתה על מדיו.
"איימי" ראס מביט בעיני, "מה את יודעת עד עכשיו. מה הצלחת להסיק ולהבין ביומיים שלך כאן בבית החולים? מהשיחות שלך איתנו, מהשיחות שלך עם הסגל הרפואי והאנשים שבאו לדבר איתך"
"אתה מתכוון לפסיכיאטר?"
"אתם הבאתם לה פסיכיאטר?" נשמע קולה של איימי מופתע, "באיזה זכות?" היא פנתה עם עיניה התוקפניות כלפי מנהל בית החולים.
"זה לא הייתה החלטה של בית החולים" הוא אמר, "כל החלטה שנעשתה בנוגע לביתך, מלבד הטיפול הרפואי בה ובמכה שהיא קיבלה בראש היה ההחלטה של הצוות המשטרתי".
ראס מביט בעיניה של אמא שלי, אבל הוא ישר מביט בי ומתעלם מתגובתה הנסערת.
"איימי, מה את יודעת? מה את זוכרת?"
"אני רק יודעת את השם שלי, את השם של אמא שלי. אני יודעת שהתעוררתי ערומה, עם כאבים איומים בראשי. אני יודעת שאישה בשם קייט הביאה אותי לבית החולים כאן, שהופתעו כשאמרתי את השם שלי, שאמרו לי שנעלמתי לפני עשר שנים. אני יודעת, לפחות אני מרגישה ככה, שחושבים ששיקרתי אבל כנראה הבדיקות הרפואיות שלכם הוכיחו שאני שפויה. לרגע אני אפילו פקפקתי בדברי"
"איימי חשוב לי שתביני מדוע היה לנו מוזר, שאחרי עשר שנים מגיעה נערה ואומרת שהיא את" אומר ראס, "לפני חמש שנים, שהחיפושים אחריך עדיין היו טריים…"
"כל רגע שעדיין לא אמרו לי שאת מתה הם היו טריים" פלטה אמא שלי. פליטה חסרת משמעות באותה רגע, אבל כנראה היא פחדה שאחשוב שהיא לא חיפשה אותי.
"אחרי חמש שנים איימי, מצאנו גופה של נערה בת 15, הגיל בו את היית צריכה להיות באותה תקופה. נערה בעלת שיער מוזהב אבל פניה היו מושחטות. אישרו לנו בבדיקות שזאת הגופה שלך. קברנו אותה תחת שמך איימי. שנה אחרי עדיין ניסינו לחקור מה קרה לך, אבל התיק נסגר מחוסר ראיות"
"מצאתם את הגופה שלי?" אני מביטה בהם מופתעת, "איך זה ייתכן? איך הבדיקות הראו שזאת גופה שלי אם אני כאן?"
"כי כנראה היה חשוב להם לסגור את התיק הזה" אמי אומרת בכעס, "היה חשוב להם כנראה להפסיק לממן את החיפושים אחריך"
"גברת שפקס, אף פעם אנחנו לא מחפשים לסגור תיקים בשקרים" אומר ראס, "גם אנחנו מאוד כועסים על מה שקרה, והדבר הזה נמצא בחקירה. משהו שיבש את תוצאות בדיקת הגופה. כמובן שהבוקר הגופה נשמטה מהקבר ועברה בדיקות מחדש. הגופה שייכת לנערה שנעלמה באותה שנה שהגופה בה נמצאה, קראו לה אדל וליין".
לרגע מסוים השם אדל וליין מצלצל לי. אבל אני לא מצליחה להתמקד במחשבותי ולנסות למצוא מאיפה.
אמא שלי מחזיקה את ידי חזק, מביטה בי מחויכת כאשר ראס מוסר שהגופה הזאת היא ילדה אחרת ולא אני. אבל אני מרגישה כאב מסוים, מרגישה כאב מסוים בשביל אותה נערה שנקראת אדל.
ראס מביט בי, "איימי, את עומדת לחזור לבית שלך. אני מכין אותך מראש, הולכת להיות הרבה סערה סביבך. התקשורת קיבלה היום את ההודעה שלנו אחרי שסיימנו את הבדיקות עם הגופה, הייתה מסיבת עיתונים לפני כמה שעות שבו הודענו שנמצאת. שהגופה הייתה זיוף. התקשורת חגגה על זה כמובן, חגגה יותר על הפאדיחה של המשטרה, אבל יחד עם זאת הם לא מתכוונים להרפות את הידיים ממך".
"מה הכוונה להרפות את הידיים ממני?" אני מביטה בו.
"איימי, מניסיון שלי. אנשים שנעלמו לתקופת קצרות יותר ונמצאו זכו ליחס תקשורתי גדול. הדבר הזה לעולם לא ירפה אותך. אמא שלך דאגה לעשות בשנים הראשונות שלך רעש תקשורתי גדול כדי שימצאו אותך. כשמצאו את הגופה המזויפת וחשבו שזאת את הדבר הזה חזר לכותרות. המדינה חיבקה אותך, הדליקה לך נרות. אבל עכשיו שמגלים שאת חיה הדבר הזה הולך להיות עוצמתי יותר. כולם ירצו לדבר איתך, כולם יראו לראיין אותך, כולם ירצו לחבק אותך. את כבר לא איימי שפקס, את האיימי של המדינה. וכולם ירצו להראות לה את אהבתם".
מילותיו של ראס מחלחלות בתוכי. למה שאנשים יאהבו אותי רק בגלל שחזרתי לבית שלי אחרי תקופה מסוימת שלא הייתי? גם אם התקופה הזאת היא עשר שנים. אני לא יכולה לספק להם סיפורים מהעשר שנים האלו, אני גם לא יכולה לספק להם סיפורים שקרו לי כשהייתי קטנה. כי אני לא זוכרת כלום. אני לא מיוחדת, אין לי את ההופעה שהם רוצים לקבל ממני. את לי את המידע שהם ירצו לשמוע.
"מחוץ לבית החולים יש סערה של כתבים ואנשים שרק רוצים לראות לרגע את פניך. כמובן שאנחנו המשטרה נהיה איתך בימים הראשונים ונדאג לשלומך" הוא מביט בדן, "את השוטר דן יצא לך כבר להכיר, הוא יהיה אחראי ישירות אליך. יהיה לך את הטלפון שלו. כמובן שנדאג לך למכשיר טלפון משלך".
"אני לא זוכרת הרבה, אבל אני יודעת שלאנשים שהיו טלפונים שהיה אפשר לקחת אותם איתך לכל מקום היו נחשבים עשירים. אתם באמת תממנו לי דבר כזה?" אני מתפלאת.
אמא שלי צוחקת, גם ראס צוחק ולרגע מסוים כל מי שנמצא בחדר של משרד מנהל בית החולים מתחיל לצחוק בגלל דברי. אני מביטה בהם במבט מופתע ואפילו חיוך מבוכה עולה על פני כשאני שומעת אל קולות הצחוקים.
"אמילי שלי, הרבה דברים השתנו בעשר השנים האחרונות" אמא שלי אומרת לי ומזכירה לי שהשם המקורי שלי הוא בכלל אמילי ולא איימי.
———————————————–
אחרי תדרוך קטן, אנחנו קמים ומתקדמים לכיוון היציאה של בית החולים.
אני תופסת בידה של אמא שלי, מצידי נמצא השוטר דן, מצד אמא שלי נמצא שוטר נוסף. והשוטר ראס הולך מלפנינו.
"תתכוננו למה שעומד להיות מאחורי דלתות היציאה האלו" הוא לוחש לנו כשהוא מביט קדימה לכיוון הדלתות שכתוב עליהם יציאה. הדלתות נפתחות, רעש עצום נשמע ופלאשים חזקים מכוונים לעבר עיני. אפשר לשמוע את שמי נצרח על ידי עשרות אנשים שרק מנסים להשיג את תמונתי.