שדה בוער

והנה הלכתי לי בשדה,שמחה מהחיים.
צוחקת,רצה ומשתוללת.
פתאום שמעתי קול צווחני וכועס קורא לי, "מימי לחזור הביתה מיד תיכף יש אוכל!"…..
שיניתי את מבטי השמח למבט עצוב,חזרתי לבייתי לאט לאט.
פתחתי את דלת הבית הקטן ונכנסתי,אמרתי בלחש לאימי שהכינה ארוחה טעימה "לא להיכנס לחדרי".
היא הנהנה לי והמשכתי ללכת,פתחתי את דלת חדרי מתבוננת בתמונות שתלויות על קירי.
התבוננתי מסביבי ועייני קלטו ספר עבה מונך על השולחן שלי,פתחתי אותו וראיתי מילים,משפטים.
אני הכרתי את הכתב הזה,גיליתי! זה הכתב שלי.
חשבתי לעצמי 'כנראה כתבתי את מחשבותי ורגשותי בספר העבה הזה'.
אולי אני אקרא אותו אחרי האוכל,הלכתי לאכול וכשסיימתי אמרתי לאימי "תודה אמא" היא חייכה אליי והמשיכה לאכול.
נכנסתי לחדרי ולקחתי את הספר.
התחלתי לקרוא.
יומני היקר. 2004\1\12
היום אני בכיתה א'!
איזה כיף,הכרתי המון חברים והיה לי ממש כיף איתם.
אני רוצה כבר שיעבור יום ואני אראה אותם שוב,במיוחד את הילדה היפה הזאת.
נו… איך קוראים לה? אה נכון סוזן.
תודה לך יומן יקר.
חייכתי לעצמי כשסיימתי לקרוא את הדף הראשון חשבתי לעצמי 'אוי! אני זוכרת את סוזן היא החברה הכי טובה שלי'.
הסתכלתי על הקיר לכמה שניות וחייכתי,המשכתי לקרוא את הספר.
יומני היקר. 2004\1\13
זה היום השני שלי בכיתה א' וראיתי מישהו ממש חמוד.
קוראים לו אלון,ואני התאהבתי בו.
דרך אגב אני וסוזן דיברנו היום המון,צחקנו,השתוללנו.
קיצר היה כיף.
העברתי דף ושמתי לב שכבר הרבה זמן הפסקתי לכתוב את היומן,כי זאת הייתה כבר שנה אחרת…. שנת 2011.
כיתה ח.
יומן יקר. 2011\3\30
יש לי חבר! סוף סוף.
אני כל כך אוהבת אותו,ויש לי חברה מדהימה! קוראים לה סוזן וייגרברג.
היא החברה הכי טובה שיכלתי לבקש,לחבר שלי קוראים ירדן.
הוא ממש חתיך וחמוד.
תודה יומן.
התחלתי להזכר בירדן,התחלתי לבכות.
דמעות מרות יצאו מעייני, נזכרתי באיך הוא בגד בי,איך הוא שבר לי את הלב למיליון רסיסים.
נשבעתי בליבי שאני לא אראה אותו שוב.
סגרתי את היומן והעפתי אותו מהחלון,לא רציתי אותו עוד.
לא רציתי עוד את הכאב שנגע בי,לא רציתי להיזכר בו.
באחד ששבר אותי,באחד ששיחק בי.
יצאתי מחדרי ואמרתי לאימי "אמא אני יוצאת החוצה..".
אימי הינהנה ואמרה "אל תבואי מאוחר" הנהנתי ויצאתי מביתי.
ראיתי מן צל שחור העבר בין השדות,והלכתי לבדוק.
התקרבתי והתקרבתי,עד שראיתי אותו.
עד שראיתי את הבן אדם שרצח את ליבי,זה היה ירדן.
שאלתי אותו בתוקפנות "מה אתה עושה פה??" הוא ענה "אני מצטער מימי זה רק לטובתך".
שאלתי "מה לטובתי??" ראיתי גפרורים בידיו,הוא הדליק את הגפרור והבעיר את השדה.
הוא ברח,ראיתי איך הוא עף לי מהעיינים.
כל השדה בער,רצתי לאחורי הבית ומצאתי את היומן.
התחלתי לכתוב בנשימות כבדות.
יומן יקר. 2013\1\30
היום יהיה סופי,היום אני בת 15.
אז רציתי לאמר למי שימצא את היומן.
היי! אני מימי.
אני ילדה שמחה ומאושרת,אני ילדה שלא מוותרת בחיים.
אני אוהבת את כולם,את אימי,את סוזן ואת אהבתי היחידה "אני"
בנשימתי האחרונה אני רוצה לאמר לכל מי שמצא את היומן.
אני המלאך שישמור עלייך,שיגן עלייך.
אני המלאך שיתן לך תשוקה ואהבה.
אני אוהבת אותך.
מימי.
תודה יומן.
חפרתי בור ושמתי שם את הספר, נשימתי התחילה להתחלש ליבי התחלש ואמרתי עם דמעות בעיינים "אני מימי ואני מיוחדת".

אחרי 10 שנים.
שיחקתי לי בכדור ופתאום מצאתי ספר.
פתחתי אותו וראיתי כתב יד,התחלתי לקרוא ואמרתי.
"מימי,את המלאך שלי,ואני אוהב אותך. אתה אמיצה… אני אתחיל לכתוב סיפורים ובאחד הסיפורים אני אכתוב עלייך,והכותרת תיהיה 'שדה בוער' אני מבטיח לך שאני יהיה כמוך,מושלם."
הסוף.