שֶׁלֶג קֵיצִי

פרק ראשון
I.
רצתי,התנשפתי,מעדתי וקמתי, הכל כדי להתרחק מהמקום הזה.
במקום שבו אין חלומות,אין הזדמנויות,אין תקוות. הכל נצבע באפור וענן של אדישות חוסם כל רגש.
ידעתי שאם אני אחזור,זה יהיה הסוף. הגורל כבר נקבע,אין מקום לחרטות.
האם ניתן לשנות את הגורל?או שנולדנו בשביל לסבול וכל דבר שאעשה לא ישנה כלום?
אינני יודעת את התשובה.
II.
לבן,כל מה שראיתי היה לבן. שלג כיסה את האדמה וכל דבר הנראה לעין,למרות שהצבע הלבן מסמל טוהר ותמימות כרגע השלג נראה מדכא. האם במקומות אחרים השלג בצבע שונה? תמיד דמיינתי לעצמי שבארצות אחרות ורחוקות השלג בצבע אחר,בצבע אדום,ורוד או סגול. במקומות האלה השלג לא מדכא והוא מחמם את לב התושבים. נאנחתי לעצמי,הלוואי שהשלג יפסק ונוכל לצאת החוצה,התגעגעתי לשמש ולחום,כמה שנים עברו מהפעם האחרונה?8?9?. כרגע התנור מספק לנו את החום באחוזה,אבל זה לא אותו הדבר.
"אליס?" אבי קרא לי
ירדתי במדרגות לכיוון המחסן בשביל לענות לאבי "כן אבא?"
"אליס,משפחת אלברט הודיעה לנו שהיא תבוא היום לסעוד איתנו בארוחת הערב ותישאר כאן כמה ימים,הילדה שלהם ביאטריס תבוא גם כן אז תתנהגי עמה בנחמדות ותדאגי שהיא תרגיש בנוח"
"בסדר" הנהנתי,שנאתי כשבאים אלינו אורחים לאחוזה,הם בדרך כלל מחטטים בשאלות אישיות כמו האם יש לי שידוך ועל איך שאני מרגישה מאז הלווית אמי,השאלות האלו גורמות לי לחוסר נוחות כל פעם מחדש. אני מקווה שלפחות הילדה תהיה נחמדה,חשבתי לעצמי.
מאז הלווית אמי הסתגרתי בעצמי והיה לי קשה לשמור על קשר עם העולם החיצוני,אמי ואני היינו קרובות. המוות שלה היה מפתיע והגיע משום מקום,התקף לב הרופא אמר. אינני זוכרת מה קרה בהלוויה,כנראה הדחקה. שני דברים אני זוכרת,את דברי הנחמה של האנשים ואת השלג. השלג תמיד נמצא ולא עוזב,לא בחורף ולא בקיץ.
שמעתי את צלצול הפעמון ועקבתי אחרי אבי לכיוון דלת הכניסה,משפחה בעלת שלוש נפשות עמדה בכניסה,ילדה בגילי עמדה שם באי נוחות וגררה את רגליה על הרצפה.
"הנרי!" אבא שלי קרא בשמחה ושניהם התחבקו,"אליזבת,תענוג לראות אותך" אבי נישק את גב ידה "ואת חייבת להיות ביאטריס" אבי הסתכל על הילדה עם חיוך על פניו ,היא הנהנה בשקט.
לאחר מכן אבי הציג אותי "זאת בתי,אליס" הוא הסתכל עליי בגאווה וחייכתי אליהם בנימוס.
"בואו,תכנסו,בטח אתם מותשים מהנסיעה הארוכה והקור. הארוחה כמעט מוכנה"
הלכנו לכיוון חדר האוכל,ניסיתי לפגוש את מבטה של ביאטריס אבל היא לא הסתכלה לכיווני.
החלטתי פשוט להתחיל לדבר איתה "היי,השמלה שלך מאוד יפה" היא הסתכלה עליי ואז הסיטה את מבטה. שרבבתי את שפתי,מה הבעיות שלה חשבתי לעצמי,רק ניסיתי להיות נחמדה. החלטתי שאם היא מגיבה ככה,כנראה עדיף שלא לדבר איתה.
בארוחה אבי ומשפחת אלברט דיברו על דברים משעממים,על כסף,על השילטון והעסק של אבי,הנרי הצטרף לחברה לאחרונה. חברת הצעצועים "שרלוט" הייתה מאוד מצליחה,אין ילד בארצנו שאין לו צעצועים של "שרלוט",בזכות ההצלחה הגדולה אבי ושותפיו הפכו לאנשים הכי מצליחים וחשובים בארץ. בזכות המעמד הזה אבי זכה להתחתן עם אמי,שהייתה היפה בנשים.היו לה הרבה מחזרים בזכות המעמד והיופי שלה.
בהמשך הארוחה אמי עלתה בשיחה
"אז אליס,איך את מרגישה מאז המקרה המצער של אימך?" שאלה גברת אלברט
"אליס התמודדה עם זה בגבורה למרות גילה הצעיר" ענה לה אבי ואני הנהנתי "מה עם השידוך של הגברת הצעירה?" אבי שינה את הנושא. אבי לא אהב לדבר על אמי מאז שהיא נפטרה ותמיד ניסה לשנות את הנושא.
ביאטריס זזה באי נוחות "ביאטריס פגשה כבר כמה גברים צעירים וסירבה להם,היא נערה עקשנית" ענתה אמה "מה לגבי אליס?" שאלה
"אליס מיועדת לארתור,הם מכירים מאז גיל ילדות" ענה אבי.
ארתור,חשבתי לעצמי. לא אהבתי את ההתנשאות של ארתור וההתנהגות שלו כלפי המשרתים, כל פעם שהוא בא לבקר אותי הוא הביא לי פרחים וסיפר לי על מסעותיו בארצות השונות,הוא לא נתן לי לדבר ודיבר רק על עצמו. הוא הרגיש לי כמו תרמית,זיוף אבל ידעתי שאין בידי מה לעשות. הרי הגורל נקבע כבר מראש.