ריינה – פרק ראשון

"ריי! ריי! ריי!" ריינה חייכה לעצמה, קהל הגברים שהקיף אותם זעק בלהט לאלימות,
ביירון ששכב על הרצפה תחתיה ניסה להיבלע באדמה ולהתרחק מהחרב שלה שכוונה לגרונו,
מישהו פרץ את המעגל "היי! היי! מה קורה כאן?" ריינה התרחקה במהרה מביירון והחזירה את החרב שלה לנדן "שום דבר המפקד." פלטה, הצדיעה והסתלקה מהמעגל.
היא שמעה את צעדיו המהירים והחרישיים של המפקד אחריה, אם לא הייתה מיומנת כ"כ כנראה לא הייתה שומעת אותו וחוטפת התקף לב מבהלה. "ריי! חכה רגע!" ריינה נעצרה במקומה.
"כן המפקד?" היא הקפידה על קול עמוק ונמוך "אתה מוכן בבקשה להסביר לי מה קרה שם?" הוא שילב את ידיו על חזהו ועל פניו מבט ספקני
"הוא קרא לי לבן המפקד." ריינה השפילה את מבטה, מובן שהייתה סיבה לכך שקרא לה לבנה,
היא הייתה חיוורת כמו שלג, עיניה הבהירות זרחו בגווני טורקיז ואפור, היא הייתה גבוהה ודקה,
פניה היו חדות ואותרו בעצמות לחיים גבוהות, ושיערה הבלונדיני והחיוור בקושי הציץ מבעד לקסדת הברזל שתמיד חבשה כדי להסתיר את העובדה הלא מקובלת שהיא מחביאה כבר שנתיים,
היותה אישה.
יותר נכון בחורה בת 20 שברחה מהבית ומצאה את עצמה במקום הכי בטוח מבחינתה,
הכי רחוק מהאמא הפסיכופתית שלה ומבעלה. סימון הניח שתי אצבעות על גשר אפו והניד את ראשו בחוסר אמון "שוב ריי? הם קראו לך קטנצ'יק, רזון, נשי ובכל מיני שמות שאיני מצליח לזכור עכשיו ומזה אתה מתרגז?" הוא הניח את ידו על כתפה השרירית,
"תפסיק לתת לזה להגיע אלייך." הוא חייך בשלווה עכשיו שידע שלא הייתה בכוונתה להרוג את אחד החיילים "הגיע מכתב, אולי זאת משימת ריגול." זרק והלך משם,
אין דבר שריינה אהבה יותר ממשימות ריגול.
היא הסתובבה על עקביה והביטה בשמש, השעה הייתה 7, בעוד חצי שעה שאר הגברים יבואו להתקלח, כדאי שתזדרז.

ריינה נישאה כשהייתה בת 14 בלבד לבחור בן 21 בשם אליסטר, היה יחס של כבוד ביניהם,
למרות שנאלצו לקיים את חובותיהם כזוג נשוי מעולם לא שרר בהם דבר חוץ מחיבה בין ידידים.
היא הביאה לעולם תינוק מתוק בשם ליאון כשהייתה בת 15, שנה וחצי לאחר מכן, הוא מת.

הפעם האחרונה שראתה את אליסטר הייתה לפני שיצא למילואים,
היא עמדה בשער וראתה איך הוא נעלם באופק, שוב. היא ביקשה מהסייס, ראלף שמו,
לאכף לה סוס כי ברצונה לרכב, הוא עשה זאת ברצון, רק לפני חצי שנה החלה לשוב ולצאת מחדרה, בשנה שלפני כן היא נהגה לעמוד לצד עריסתו של ליאון ולנדנד אותה, בניסיון להרדים את התינוק שכבר לא נמצא שם.
היא לבשה את בגדי בעלה תחת השמלה שהייתה גדולה עליה,
כבר חודשים שאין לה תיאבון, אך אכלה בכל זאת.
צו המילואים הגיעה חצי שנה מראש, זאת הייתה פריבילגיה שקיבל אליסטר כקרוב משפחה של שר הצבא.
כבר אז, לפני חצי שנה החליטה ריינה לברוח, היא התאמנה בחדרה עם שק מאולתר שהכינה מציפיות ופיתחה שרירים בעזרת הרמת משקולות ודברים כבדים בחדרה כמו שנהגה לעשות עם אחיה בילדותם. בלילות התגנבה דרך החלון הענקי בחדרה החוצה ורצה ריצות ממושכות,
הכל כדי להסתגל לתנאים קשים, ככל שיהיו.
היא לא ידעה לאן היא מתכוונת לברוח, אבל זה לא הטריד אותה, היא סמכה על האינסטינקטים שלה שיראו לה את הדרך, כמו שתמיד עשו.
הפעם היא הייתה מוכנה, היא ביקשה מהמשרתת שלה לאסוף את שיערה בצמה סינית שתקיף את ראשה כמה וכמה פעמים, לאחר מכן חבשה כובע גדול 'שיגן עליה מפני השמש הלוהטת', זה היה אמצע ספטמבר. היא ארזה סל פיקניק שבתוכו היה רוב הציוד שהייתה צריכה,
היא הודיעה שתחזור בעוד כמה שעות ומעולם לא קיימה את הבטחתה.
בדרך עברה אצל הפחח שהכין שיריון לפי המידות שנתנה לו "מוזר שאליסטר רזה כל כך, אני מקווה שהוא חש בטוב." אמר לה בדאגה, "אני אמסור לו את ברכתך." אמרה ויצאה משם,
היא טיפסה על גבה השחור והמבהיק של סוסתה פיליס ועזבה את הכפר,
ביציאה מהכפר היא אספה מידידה ותיקה תיק עם שאר הציוד, עכשיו היא מוכנה למסע.

היא הסירה את שימלתה כשהייתה כבר עמוק בתוך היער, היא נשארה בבגדיו של אליסטר אך השליכה את כובעה הססגוני לבין השיחים וחבשה כובע איכרים פשוט שמצאה באורווה.
היא קיוותה שלמרות שבפעם האחרונה שהביטה במראה נראתה אישה, עכשיו היא לא נראית כך יותר. היא רכבה לכיוון הנהר החוצה את היער כדי להיפטר מכל שארית של ספק ולנוח קצת,
כשהגיעה לנהר השמש כבר שקעה.
היא הקימה אוהל לבן צמוד לנהר והסירה את בגדיה המלוכלכים, היא רחצה אותם בנהר ולאחר מכן רחצה את עצמה,
היא כיסתה את עצמה במגבת לבנה שהייתה בתיק ואכלה חצי תפוח אדום,
את חציו השני נתנה לפיליס שלא הפסיקה לרמוז לה על אדישותה בנשיפות רמות.
הירח זרח עליה והאיר את קרחת היער שהתיישבה בה באורו הלבן והבוהק,
היא נזכרה בסיפור שאביה נהג לספר לה כל לילה, הסיפור על האיש בירח, גורל שמו.
היא הביטה בו בכעס "מה אתה מתנשא עלינו הארציים?" חקרה אותו, היא הייתה עייפה ולא שלטה בהתנהגותה עקב כאבה הנפשי והפיזי "בוא לכאן," היא נעמדה על רגליה ואחזה באחת מידיה את המגבת הלבנה "בוא לכאן ונראה אותך שורד יום אחד בין השחיטויות, המלחמות, האפליות!"
שום תגובה. רק הרוח המנשבת שהזכירה לה שהצריכה להתלבש לפני שתחלה בדלקת ריאות,
היא נתנה בירח מבט עוין אחרון ונכנסה לאוהל, הלילה עבר בשקט.

ביום למחרת התעוררה לקול צחוק רם ודיבורים קולניים, היא לבשה את השריון שלה ליתר ביטחון ויצאה מהאוהל, ליד הנהר קרעו חמישה גברים, בערך בגילה ששטו מהמים, אחד מהם הבחין בנוכחותה "שלום?" הוא נראה מופתע למראה,
היא כחכחה בגרונה ודיברה בקול העמוק שהתאמנה עליו "שלום."כל השאר סובבו את מבטיהם אליה "מי אתה?" שאל אחר "אני?" היא החלה לגמגם "קור… קוראים לי… אממ…" סימני השאלה שהתנוססו בעיניהם רק הפכו אותה ליותר חרדה ממקודם, רעיון צץ בראשה "ריי."
"ריי?" חזרו כולם יחדיו, הם משכו בכתיפהם והמשיכו במלאכתם
"אתה יכול להצטרף אלינו." אמר הבחור שהבחין בה ראשון, היא הנהנה,
עכשיו היא ידעה בדיוק לאן היא הולכת. היא קיפלה את הציוד שלה ושלפה תפוח נוסף מהתיק,
היא שתפה אותו במי הנהר ונגסה בו, היא זרקה לפיליס את השאריות, פיליס נשפה לעברה בכעס
"אל תדאגי חזירה," ליטפה את אפה "את תאכלי עוד הרבה בדרך."
"קדימה ריי!" קראו הבחורים "יש לנו עוד יומיים מסע לעבור!"