קצוץ על קיץ

אהבתי את ההאנשה.
לא מסכים לגבי פואנטה: אני רואה בהשלכת מקל הארטיק אמירה הן פסיכואנליטית והן אקזיסטנציאליסטית נוקבת. (ולגמרי יש לי בראש טיעונים כדי לגבות את המילים הארוכות האלה, ואין סיכוי שזרקתי אותן באקראי)

למען האמת המילים באמת אקראיות. אני לא יודע חצי דבר על אקזיסטנציאליזם ואפילו פחות על פסיכואנליטיקה. אבל היי, זה יהיה תרגיל נחמד (פותח ויקיפדיה).
***סליחה מראש על כל הכתוב להלן***

לפי המודל הפסיכוסקסואלי של פרויד, מציצת הארטיק לאורך הסיפור מעידה בבירור שהדובר מקובע בשלב האוראלי. דהיינו, האנרגיות המיניות של הדובר מרוכזות סביב הפה, כאשר העיקרון המנחה אותו הוא חיפוש אחר הנאה והמנעות מכאב. ההמנעות מכאב היא שמביאה את הדובר לגג, כי כאמור בסיפור, לא היה חשמל והמזגן לא עבד, היה חם, והדובר רצה לברוח מזה.
בשלב זה, חשוב להבין שבעצם אין מזגן, אין גג, אין עיר, הדודים הם בכלל מטאפורה, והשחקנים המשמעותיים היחידים בסיפור הם החום (הכאב) והארטיק. ע"י הדיאלוג בין הכאב ובין הארטיק, כפי שמבוטא בהערותיו של הדובר ובשיחתו עם העצמים הדוממים, נוכל להסיר את הוילון מעל נפשו, ולחשוף את הכוחות המנוגדים הפועלים בה וגורמים ליצירת קונפליקט. וחשוב מכל, נבין ממה הדובר בורח.
מנגנוני ההגנה המגנים על הדובר מפני הכאב הם ההכחשה וההשלכה. נתחיל מההשלכה, כי היא אולי ברורה יותר. העיר 'מכוערת', הקיץ 'מלוכלך' ודוד השמש 'שמן'. את הרגשות השליליים שהדובר מרגיש הוא מורח כמו צבעי פסטל על כל חפץ דומם שנקרה בדרכו – מלכלך אותם, או, אם נדבר בשפה ציורית, מטפטף עליהם טיפות ארטיק. ארטיק אדום כמו הכאב שלו. הכאב, שנכון לעכשיו נובע מחום, אבל עוד מעט נבין שהוא נובע מסיבות הרבה יותר עמוקות…
ההכחשה מוסגרת בגיחוכים. באופן מעניין למדיי, בזמן שהדובר משמיץ את הכול, ניכר שהוא במצב רוח מרומם. הוא מגחך בזמן שהוא מטפטף ארטיק (=משמיץ את הקיץ). הגיחוך הוא פליטה פרויידיאנית – מעשה כשל בלתי נשלט המעיד על צפונות הלב האמיתיות. גיחוך, אם כן, אינו אלא התפרצות קיטור סתמית, מבעד למעטה של עליצות, המעידה על עצבנות גדלה והולכת המתבשלת ברמות הנמוכות של הנפש. תת המודע של הדובר רוחש דברים שצריכים להיאמר ולא נאמרים.
הארטיק הינו המשלים הדואלי של מנגנון ההכחשה. אם נראה את ההכחשה כשני זרמים השזורים זה בזה, אזי מצב הרוח המרומם והגיחוך הינם זרם אחד, ואילו הזרם השני הינו הארטיק. הארטיק – ההנאה הקרה, הנמצצת בצבע אדום ביום קיץ חם, מסמלת יותר מכל את הקיבוע האוראלי, את חוסר היכולת לעמוד מול כאב, ואת השעבוד הפטאלי אל ההנאה.
שני קטבים מנוגדים אם כן מפעילים את נפשו של הדובר – הכאב מול ההנאה, החום והאבק אל מול הארטיק. אז איך זה מסביר את השלכת המקל?
לצורך כך, נעביר את הסיפור דרך עדשה אקזיסטנציאליסטית, באמצעות האבסורד של קאמי. המיתוס של סיזיפוס מתאר את סיזיפוס שמגלגל סלע אל ראש הר, רק כדי שהסלע יתגלגל חזרה למטה. באופן דומה, כשהדובר היה קטן, הוא היה נוהג לבנות מגדלים מקוביות, ואבא שלו היה מפרק אותם עם מקל. כל פעם שהילד בנה מגדלים, האבא היה לוקח מקל ומפרק. הדבר הביא לקריסה של הסופר אגו ולנסיגה אל תוך הסתמי, שהתבטאה במציצת סוכריות מציצה, רגליים של רובוטים, תקעים חשמליים ובעיקר נחשי גומי.
הכאב, אם כן, הוא האב המפרק. ההנאה היא הסחת הדעת – הסוכריות, הארטיק. הדובר כלוא בגהנום קטן של חום. הוא יודע שכל דבר טוב (חורף) יסתיים בדבר רע שמפרק אותו (קיץ), על כן הוא מעדיף להשמיץ את הכל ולשקוע בהנאות (ארטיק).
השלכת מקל ארטיק, אם כן, מסמלת נקיטת עמדה – מעבר מאורליות פסיבית לאוראליות הירואית – מסמלת את לקיחת אחריות על החיים, והשלכת העבר הצידה, לקראת צעידה קדימה אל עבר מקלחת שתטהר אותו הן נפשית והן סימבולית ממשקולות העבר ותייצר אדם חדש שלא אוכל יותר ארטיקים בטעם דובדבן ועובר רשמית לאננס, כי כל המגניבים אוכלים אננס.

אני חושבת שלכ״ל עלה פה על נקודה, או שתיים, או שש עשרה (אם לדייק).

הרי לך, נתונה בזאת- הצדעה ונקישת עקבים נטולת סיגיים (אתה טווווווב!)