קילומטרים

"מה שאתה מקבל מלהשיג את המטרות שלך הוא לא חשוב כמו מה שאתה הופך להיות מלהשיג את המטרות שלך."
– הנרי דייוויד תורו-

קילומטרים מכאן ועד לשמיים הכהים כאפלה ובהם נקודות לבנות בוהקות. קילומטרים מכאן ועד ליער השחור העוטף את הכפר המיושן. קילומטרים מכאן ועד לנחל המסתתר תחת גדת גבעות גבוהות ושוממות. קילומטרים מכאן ועד למחנה האימונים בו רצתי קילומטרים שלמים. קילומטרים מכאן ועד לנקודה שבה ריציתי את תאוותי ולבי כעת מלא גאווה. קילומטרים מכאן ועד לאלו המסרבים למלא את חובתם לאותו אחד הימלא את לבם בגאווה.

חיי נחלו באין סוף עליות ומורדות. חלקן טובות וחלקן לא כל כך טובות. המתנתי חודשים, שבועות, ימים, שעות ושניות לרגע בו אמצא את עצמי מרצה את שחפצה נפשי, והנה הגיע הרגע, הרגע שבו חשתי בלבי כי כעת ממלא אני את חובתי.

אחד מחבריי לחדר אשר המתין במשרדו של קצין היחידה האזין בסתר כי התקבלה התרעה ופרץ לחדר בפתאומיות כשנשם בכבדות וכולו להוט לקראת אותו הרגע שכולנו חשקנו לו מכל, "התרעה, הגיע התרעה." חבריי לחדר החלו לשוחח ביניהם כשהם מרימים את קולם לעבר השני בהתלהבות גדולה, והחלו לעלות בפניו שאלות, "התרעה למלחמה? התרעה? בטוח?" באותו הרגע תהיתי בנוגע לכך ואגרפתי את ידיי. תהיתי מדוע ביום בהיר אחד כשחזרנו אחרי שעות ארוכות של אימונים והכנות תגיע לפתע התרעה? מוחי לא רצה להאמין, אך בלבי ידעתי כי אם אכן השמועה תאושר, סוף סוף ארצה את חובתי למדינה ואבצע את מה שלבי חיכה לו מכל, להלחם בגאווה עבור המדינה.
"בטוח, הייתי בחדר של "שעון". הוא קיבל עכשיו התרעה ושיחה בטלפון האדום" אמר בבטחון כשניתן היה לחוש בקולו בלהט אשר מהול במעט פחד.
"זה הרגע שלנו. רעל, רעל בעיניים" חבר נוסף לחדרי שאג לעברנו וכולם קראו קריאות שאגה אחד לשני. כך גם אני, למרות שידיי המאוגרפות הזיעו מחשש לאותו הרגע הקרב ובא, אך נפשי החרוצה מלאה את לבי בדבריו של חברי לחדר ובטחון הציף את גופי, ובאותה השניה חלפה ממוחי המחשבה למותי.

השמועה נפוצה לכל יתר הכיתות. שמעתי את ההמולה והשאגות שלהם, את הרצון העז שלהם לקחת סוף סוף חלק מאותה מערכת צבאית.
"רעל, רעל. צהוב רואים בעיניים, צהוב!!" קראו מאחד החדרים הסמוכים לחדרי המעופש.
"מלחמה!" קריאה זו נשמע מחדר נוסף הסמוך לחדרי. קולותיהם הרועמים והתארגנותם הלהוטה והנרגשת לא יכלו להפסק. אני ניסיתי לשמור על קור רוח, אחזתי בניידי, והמתנתי לרגע בו איך השמועה תאושר.
הנה לפתע זה אירע. נשמעה קריאה מחוץ לחדרינו מפי אחד המפקדים, "כולם מתייצבים למסדר מידי בעוד חמש קטנות בקומת הקרקע". זהו זו היא החותמת הסופית. השמועה שהפיץ אורן אכן נכונה.

כל הכיתות המשיכו להתארגן, רעשים נשמעו מהחדרים השונים, להט ופחד נשמעו מקולותיהם של חבריי וחברי יחידתי. חבריי לחדר ואני שלחנו מסרונים להורינו, בהנחה שזאת תהיה הפעם האחרונה שנתראה. לאחר מכן, ירדנו אני וחבריי לקומת הקרקע והסתדרנו בשורות למסדר.
אחד המפקדים שעמד מולנו קרא לפתע בקול כמו בכל מסדר, "לקבלת, הקצין, היחידה תמתח להקשב. שתיים, שלוש, הקשב." כולנו עמדנו יציבים ודרוכים. למרות שהרגשתי מלא ביטחון חלק בי התמלא בפחד והתבטא בעיקר בידיי המתוחות לאחור שהחלו לרעוד.
"יחידת אגוז, זהו הרגע שלשמו עבדנו, התאמנו וקרענו את התחת. אני מצפה מכל אחד ואחד מכם לתת את ה100 אחוז שלו. יותר מזה את ה200 אחוז שלו," הכריז ה"שעון", קצין אגוז כשהוא התהלך הלוך ושוב והחל לשאוג בכל דקה מזדמנת לעבר אחד הפקודים, "אני לא רוצה לשמוע לא יכול. לא בשביל זה הגענו לרגע הזה. מובן?" המשיך לצעוק במלוא גרונו
"כן, המפקד." (למרות שהוא קצין קוראים לעברו המפקד, כי קצין הוא מפקד בכיר יותר.) קראנו גם בחוזקה. יכולתי לחוש את קולי "נתלש" מגרוני. אך יחד עם זאת היה ניתן לחוש בפחד בקולי. פחד אשר החל לעלות לראשי, אך יחד עם זאת גם הקרבה והשלמה עם מה שיקרה. לפתע קולו נדם והוא הפנה מבטו אל שעונו וקרא בקולו חדור המטרה שנית, "מצוין, יש לכם עכשיו 10 קטנות לכתוב בזריזות מכתב להורים שלכם. אני יודע שזה קשה וכואב, אבל אני יודע וגם בטוח שאתם, שכל מה שאתם עושים את זה למטרה טובה וחשובה. הם יהיו גאים בכם, אתם תהיו גאים בעצמכם כי אני כבר גאה בכם!"
"כן, המפקד."
כולנו התפזרנו לפינות קומת הקרקע, חילקו לנו נייר ועט והתחלנו לכתוב מכתב שאפילו הלב לא יכל לעמוד בו. על מעטפת המכתב כתבתי הקדשה פרטית לאמא "לאמא, אני אוהב אותך, אל תדאגי, דן", שמתי בתוכה את מכתבי הארוך ומסרתי לאחד המפקדים המאספים.

לאחר 10 קטנות חולקנו לצוותים כאשר בראש כל צוות נמצא מפקד. אני השתייכתי לאחד הצוותים האחראים על חדירה לאזור שג'אעיה. המטרה שלנו הייתה לתקוף את תשתיות הטרור של החמאס באזור ובמקרה של פתיחה מאש מצידם עלינו להשיב חזרה. הייתי חדור מטרה, עיני הוצתו באש. אופרנו לצורך הסוואה, לבשנו את הקסדות, אפוד מגן, מגיני רגליים וידיים ואת כלי הנשק שהתמחנו בו, ויצאנו לעבר המטרה.

חדרנו לאזור שג'אעיה דרך אותה חומה בעזרת אחד הנגמ"שים. אחד מהנגמ"שים שלנו נורה ע"י שליחי חמאס. אני וצוותי המתנו מאחורי אחד המבנים. לא יכלתי שלא להבחין במתרחש. כל כך זעמתי שפני האדימו מלהט, איגרפתי את ידיי, סגרתי את שיניי בחוזקה כך שניתן היה לראות את מבטי מורט העצבים. חשתי רצון עז לנקום, חברי למדינה, חברי לשירות, האחים שלי שנמצאו באותו נגמ"ש התפוצצו לשווא. לא חשתי רצון, תאווה כזו לנקמה גם לא בתקופה שאחותי הצעירה הרסה לי את הפוסטרים של בוב דילן, אך ידעתי כי זו היא אינה משימתי ולכן עליי להמתין לרגע בו אפעל. שניים מהצוותים של יחידתי אשר מטרתם הייתה לחפות ולאפשר לצוותי להכנס לעיר החלו לפתוח בירי לעברם. האזור התמלא בעשן מצד אויבנו והתקשנו להבחין בהם, כך גם שני הצוותים המחפים. חלק מחברי ליחידה שחיפו עלינו נפלו בקרב, אך חשתי בלבי בטחון והרגשתי שאני יכול לסמוך על חבריי ליחידה לא משנה מי נמצא ואם יקרה הנורא המכל. הם ירו בכל אחד מהפעילים של חמאס שעמד בדרכם ואפשרו לצוות שלי, צוות גדעוני, ולצוות השני השותף למטרתנו, צוות יפרח, לעבור ולהיכנס לעיר האומללה אך השנואה הזאת. הסתדרנו בטור כששני הצוותים, שלי ויפרח, הקבילו זה לזה, רצנו מאזור שבו הם לחמו לאזור העיר בתוך המעבר שיצרו לנו שני צוותי החיפוי כשאנחנו קוראים את המספרים שניתנו לנו. אני הייתי מספר שש.
"ראש" שאג בלהט מפקד הצוות שלי אדם גדעוני.
"אחד" קרא חברי לצוות שעמד ראשון ומאחורי מפקדנו. הם המשיכו לקרוא את מספריהם ואני מביט בחברי לוחמים מסביבי ואני מלא גאווה וביטחון. גאה בהם שהם חבריי וגאה במדינה שלי. הם המשיכו לקרוא את מספריהם ומראשי פרח שעליי לקרוא גם כן ואני מרוכז בגאווה הממלאת אותי.
לפתע הם קוראים את מספרם בשנית ושואגים את המספר שלפני, "חמש" והם המשיכו לצעוק במלוא גרונם. אני התאפסתי וקראתי בקול "שש" ויתר המספרים החלו להישמע. הבטתי שוב בחבריי והבחנתי בשניהם מהם נופלים כתוצאה מהירי של אויבנו. גופי הרגיש את הצורך להשיב מלחמה ולנקום בהם על כל חלל הנפל בקרב. זאת הייתה תחושה של גאווה מהולה בעצב. עצב שגם הוא ימלא אחרים בגאווה. התאפסתי על עצמי שוב, רוקנתי ממוחי את המחשבה המרצצת לנקום. הבנתי שכל שנותר לי לעשות הוא לסמוך על הצוות המגן עלינו ולבצע את המשימה הלא פחות קשה שלי ושל צוותי.

לאחר מכן כשחדרנו לשטח האויב מפקד הצוות שלי סימן למפקד הצוות השני שעלינו להתפצל ולאבחן כמה שיותר משטח האויב ולפוצץ את תשתיותיהם. הבטתי מסביבי והבחנתי בשכונת עוני המתבטאת בעיקר בבתים השואפים להתמוטט בכל רגע אפילו מזריקת אבן קטנה על אחד מקירות הבית. האזור נראה כל כך צפוף שמנע מאיתנו להבחין במטרתנו. סמטאות הרוסים נמצאו בכל פינה. מלבד ליריות הנמצאות מחוץ לשכונת העיר, שקט שרר. ציוץ ציפורים לא נשמע. אזור שומם, אפור והרוס. ידענו שמכל פתח קטן יוכלו לצוץ שליחי חמאס לכן עלינו להיות דרוכים לירי. לפתע הבחנו בשליחים המפוזרים סביב מבנה נטוש והרוס מאחורי גינה הרוסה אף יותר שבהם פרחיהם והדשא נבלו והשחירו. עלו העידו כי נמצאים בקרבתנו אנשים נוספים מלבדנו. החלנו לפתוח בירי לעבר האויב אני להוט לפגוע במטרה, לנקום בהם על כך שפגעו בחבריי ליחידה.
"ערבי בן @#$!, תמות כבר" אמרתי כשפני הזעיפו וידיי הזיעו מהלחץ. הצמדתי את פניי אל נשקי, הבטתי במטרה, ידי על ההדק הזיעה עד שחשתי בקושי ללחוץ בו. מוחי זכר את אותם נופלים, יבשתי את את ידי ולחצתי עליו. פגעתי בדיוק במוחו, הוא שמט לעבר הקרקע מהגג עליו עד וירה לעברנו.
קולות ירי נשמעו ברקע הייתי שלו והרגשתי ביטחון מצעד חבריי. חברי גיל קרא לי להתקדם אליו כשהוא מתחבא מאחורי אחד מקירות המבנים ההרוסים שנמצאו בשטח. רצתי והתקדמתי לעברו. הוא הבחין בי מתקדם לעברו והתקדם לעבר המטרה הבאה ואני אחריו, אך במרחק קילומטרים ספורים ממנו.
לפתע קולו של מפקדי נשמע והחל לבצע נוכחות בשנית.
"ראש"
"אחד"
"שתיים"
אני לא ייחסתי תשומת לב לנעשה מאוחרי כשרצתי לעבר המטרה הבאה ולפתע קול פיצוץ נשמע.

כן, אני נמצא קילומטרים מהמקום בו אתם שוהים, אבל אני מלא בקילומטרים של גאווה ויודע שהקרבתי לא לשווא. הפכתי לגיבור ולא אחר. לא חשבתי שאהפוך לגיבור, רציתי רק לרצות את לבי, את נפשי החרוצה שחשקה במשך חודשים ארוכים את הצורך לפעול. אני מביט בהם מלמעלה עם כל חבריי שאני גאה בהם כמי שקיבל פרס על ניצחון בתחרות ספורט. מביט בחבריי הנמצאים למטה, מביט במשפחתי, מביט בכל אדם במדינתי, ויודע שעשיתי אותם גאים. אני זועם, אך גם מלא שלווה.

כמה קילומטרים לא יכולים להפריד בניכם לבין מה שהופך אתכם לגיבורים!