קום דניאל!

דניאל, קום דניאל יא איבני. קום כבר. בחייאת. קום. מספיק לשכב. הגיע הזמן לקום. דניאל
~~~~~
לדניאל תמיד היו בעיות להתעורר בבוקר. בתיכון, המורים כבר התייאשו ממנו אחרי חודשיים. כל המורים של השעה הראשונה, הכירו אותו רק בשם שלו. הם ראו אותו גם לפעמים בהפסקה שאחרי השעה השניה. ככה הם ידעו לקשר פנים לשם. ניסו לדבר עם ההורים שלו. ההורים שלו ניסו לדבר איתו. אבל אין מה לעשות. כשאתה עובד כמעט כל השבוע באולם, ממלצר, שוטף כלים, ובימים הנותרים אתה במסיבות. פשוט אין לך את היכולת לקום בבוקר. ככה לפחות דניאל טען כל הזמן. וההורים שלו, שידעו שהם לא יכולים לספק לו דמי כיס, או מותרות. להם לא היה לב להגיד לו להפסיק לעבוד.
~~~~~
כולם קיוו שהצבא ייאפס אותו. הפסיק את המלצרות, יתחיל את העירנות. אבל זה לא עובד. כאילו הבעיה הייתה מובנית. הוא פשוט לא הצליח לקום בזמן. ריתוק. ועוד ריתוק. סגר שבת רביעית ברצף. כולם קראו לו דובי. הוא לא היה שמן. הוא רק רצה לישון. והמפקדים כבר למדו. אין מה להציק לו. הוא פשוט לא מצליח. והוא עבר ככה טירונות. עם עוד חצי שעת שינה לכל יום. ויצא לקורס חובשים. ועבר בהצלחה. ובעוד קצת שעות שינה. אבל הוא הצליח. וזה הספיק להם.
~~~~~
בית חנון. אחרי יומיים של פעולות ולחימה כמעט רציפה, שני הצוותים שהתכנסו בבית, קיבלו אפשרות לישון 5 שעות. הם נסוגו כמה בתים אחורה, ובמקומם ישבו בקדמית, צוותים אחרים. אל כל צוות בבית הצטוות חובש. דניאל היה של צוות כהן. מושיקו היה החובש של צוות דני. והם ניצלו את השינה הזו היטב. כולם. ואז. ב5 וחצי בבוקר. הם שמעו צרחות של ילד. דניאל ומושיקו זינקו. הם כבר למדו לזהות את הקריאות שאמורות להקפיץ דווקא אותם, החובשים. אבל דניאל, אמר למושיקו, אני קם, תמשיך לישון. מושיקו הביע קצת התנגדות, אבל הודה לו בסופו של דבר. דניאל רץ לחלון. לא היה אצלו הבדל במי הוא מטפל. פצוע הוא פצוע. וילד הוא ילד. והוא הוציא את הראש מהחלון. ולא מצא את הילד. אבל צלף של החמאס, מצא אותו.
~~~~~
ועכשיו, כשכולם פה מסביב. אמא שלו לא יודעת מה להרגיש. היא כל החיים ניסתה ללמד אותו לקום בזמן. ובבוקר המקולל ההוא הוא קם בזמן. בשביל אחר. ועכשיו הוא שוכב.
והיא רק ממשיכה להגיד לו:

דניאל, קום דניאל יא איבני. קום כבר. בחייאת. קום. מספיק לשכב. הגיע הזמן לקום. דניאל.