ציפורי שלכת

בילדותו נהג לבלות לבדו על גבעה מסלעים שחוקים.
עונג בל יתואר.
לו רק לָנְצָח יכול היה לשבת על הגבעה המאפירה ולצפות בשמש בורחת למקום מבטחים, היה עושה זאת.
בגדיו בלויים, שערו פרוע ושחור כפחם, עיניו חסרות ברק ושיניו מתפוררות אט אט.
הוא בהחלט אהב שוקולד.
בעודו שוכב על ראש הגבעה לצד חתול בר וסלסילת שזיפים, מונה כמה ציפורים נדדו בחיפזון בשעה האחרונה, תהה למה עוזבות הן כה מהר בעוד שהוא שהיה רוצה רק לנוח תחת ענני הגשם כל חייו.
העצים עדין לא הניבו פרי, אם כי שערו כבר נידף ברוח.
"חיי מעולם לא היו יפים יותר, אך יהיו יפים עוד יותר מחר ומחרתיים, משום שאדע שקרבתי פסיעה- שתיים לגן העדן", אמר לשוטה הכפר.
"הבט! הבט סביב! אנו נושמים את האבדון אפוף-העשן לריאותינו, ובמותינו נישרף אט אט בלהט הגיהנום. איזהו השוטה החולם על גן העדן אם נופיו מדמים את השכול?"
הוא הביט מבט אחרון בשמי האפר.
"אין אני רוצה להקדיש את זמני למען שוטים שכמותך."
הוא קם, מעלה עשן אך חייכן וזורח, פוסע במהירות אל הגבעה השנייה.