פרק ז'

יומן מסע-פרק ז'

כבר הגענו לקלן.פטר מתכנן להטיף לתושבים להצטרף למסע הצלב,ואנחנו נצטרך להמתין פה.הדרכים נעשות יותר ויותר משובשות.חלק מהאנשים כבר עזבו עם האביר הזוטר וולטר,במאמצים רבים,שכנעתי את מגדלן לחכות ולהישאר פה.גם שארל ואשתו מריסה נשארו.
הרעב קצת מטריד,אך לא יותר מדי,אני ושכמותי כבר רגילים למצב הזה.שעות הצהריים,השמש קופחת מעלינו.חלק מהאנשים הולכים לנוח,אולי הם קצת מצרים על-כך שלא הלכו עם וולטר.
פתאום,קריאה נשמעת "שודדים,שודדים,נוסו על נפשותיכם."
באותה העת,אני,מגדלן והילדים טיילנו קצת,כשהקריאה הזאת נשמעה.
הילדים נראו מפוחדים,וגם אני,הרגשתי שרעד עובר בגופי.מגדלן אמרה:"בוודאי מהתלים בנו,הרי לא התרחקנו כל-כך.ואנחנו לא נמצאים באזור כל-כך נידח."
"אני חושב שהקריאה אמיתית,בואי,ניקח את הילדים מפה,צריכים להרחיק אותם.זה יכול להיות מסוכן." אמרתי "וחוץ מזה,כנראה שמעו על המסע,ושאנחנו עומדים להגיע לכאן.איני מבין מדוע בחרו להיטפל דווקא אלינו."
"אבא,אני מפחד." אמר ניקולא.
"גם אני." אמר פטר.
פתאום,ראינו אנשים רצים,צועקים.מגדלן כנראה הבינה שלא מהתלים בה,זו התקפה אמיתית.
"מגדלן,קחי את הילדים.תסתתרו מאחורי עץ רחב וגדול." אמרתי.
"אבל מה יהיה איתך?" שלו מגדלן,פטר וניקולא בו-זמנית.
"אל דאגה,בואו,שארל יראה לכם את הדרך." אמרתי.
מגדלן אחזה בפטר ובניקולא,הם הביטו בי,וראיתי דמעות מבצבצות מעיניהם.שארל בא במהירות,נשקתי למגדלן וליילדי,אני מקווה שהכל יעבור בשלום,כי הכל יכול לקרות,השודדים הללו,חסרי מעצורים ומצפון.
אחרי כמה זמן,שארל חזר.שאלתי אותו:"איכן משפחתי נמצאת?האם הם בסדר?"
"אל תדאג,הכל בסדר עם משפחתך.הם מתחבאים מאחורי עץ רחב ומרשים,עם חלק מן הנשים והילדים,אין שום סיכוי שהשודדים הנאלחים הללו ימצאו אותם." ענה שארל,בסבלנות.
"האם אוכל להצטרף אליהם?" שאלתי.
"כנראה שלא תוכל,אם תחשוף את מחבואם של הנשים והילדים,יקיץ עלינו קץ.השודדים הם אכזריים מאוד." אמר שארל "וכעת,בוא אחרי."
"יש לך נשק?" שאל שארל.
"יש לי מגרפה…אבל,אני לא בטוח שזה נחשב כנשק." אמרתי.
"שטויות,בוודאי שזה נשק.ועכשיו,עדיף שנמעיט בדיבורים,קדימה,בוא." אמר שארל.
הלכתי אחריו,לאחר כמה זמן,כשהשמש מאירה בכל כוחה,הגענו.זה היה עץ גבוה קומה,ונראה היה שענפיו נוגעים בשמיים.
"קדימה,עלינו להיות מוכנים במהירות האפשרית.אהיה איתך פה,עלינו לחכות לזמן המתאים." אמר שארל.
"אבל…שארל,לעניות דעתי,כל זה חסר טעם.השודדים רבים מאיתנו,ובוודאי נשקם רב.אנחנו רק איכרים פשוטים,מה כבר נוכל לעשות." אמרתי,קצת מיואש.
"מדוע אתה מתייאש,גם אם אנחנו חלשים יותר,עם פחות ניסיון.זה אינו אומר שלא נצליח להדוף אותם,אינך יודע עד כמה המזון חשוב,הוא מתחיל להידלדל,ועלינו לשמור עליו." אמר שארל.
"אני מסכים בנוגע לדבריך,איני יודע איך הדברים פועלים,אך,הבטח לי דבר אחד,שאיש ממשפחתי לא ישתתף בהדיפת השודדים." אמרתי,ביקשתי ממנו.
"איני יכול להבטיח שום דבר,אבל,רוב הסיכויים שהם לא ייקחו חלק בהדיפת השודדים" אמר שארל.
"אני רוצה לשמוע הבטחה,שבועה.לא סתם מילים,שאחר-כך יכולות להתברר כשקר." אמרתי.
"אני נשבע,בשם האב,הבן ורוח הקודש." אמר שארל.
חיכינו וחיכינו,הסתתרנו מאחורי העץ,וצילו העניק לנו מחסה מפני השמש.
פתאום,שמענו צעקות רבות,קולות אנשים,וקולות הביזה הפרועה,אשר התחילה.
"עלינו ללכת,זה החל.המאבק כנגד השודדים החל,תהיה מוכן." אמר שארל.
הלכנו,לייתר דיוק רצנו במהירות,כל עוד נפשינו בנו.הגענו במהירות לאזור.הרגשה של קרבות הייתה באוויר.האנשים זרקו את כל מה שהיה להם על השודדים,אך זה לא הרתיע אותם,אלא להפך זה רק הפך אותם לנלהבים יותר,ובעיניהם בער זיק של טירוף.
הם כבר לקחו חלק מן המזון,הם פשוט נכנסו לתוך האוהלים,והאנשים אשר עדיין היו שם נרצחו בדם קר על-ידי השודדים,ניסינו לעצור אותם,את קצת התקדמותם,אך ללא הצלחה.
זרקתי את המגרפה ברגע שהייתי יכול,זה פגע באחד השודדים,אך,זוהי לא הייתה פגיעה גדולה כל-כך,אני חושב,שהוא אפילו לא נפצע.בתגובה,נזרקה עליי אבן,הצלחתי להתחמק,זה היה הרגע המפחיד בחיי.אנשים נלחמו כמו אריות,קולות הקרב נשמעו בכל עבר.לא יכולתי לעזור,המשכתי להיאבק,אך רוב האנשים היו מוטלים על הקרקע,פצועים ומתים.דם זב מראשם,וגניחות רבות נשמעו.
"היזהרו,תפסו מחסה." אמר מישהו,בקול גדול.
מיהרתי,ראיתי סלע גדול,והתחבאתי מאחוריו.למזלי,התחבאתי במהירות,רגעים ספורים לפני שגשם של חצים ניתך.רבים האנשים אשר היו פצועים,או מתים.מלאים בדם,גוססים.מבינים שהם קרובים למוות.
השודדים כבר עזבו,לא נותר מהם כל זכר,שמעתי אותם עוזבים את המקום,צוחקים,נהנים מהביזה.אשר למזון,כמעט ולא נותר ממנו כל זכר.קמתי,ראיתי ערמת גופות,מעולם לא צפיתי במחזה כה מחריד ומזוויע,השודדים הנאלחים,הבוזזים.למזלי,שארל לא נפגע,הוא היה בסדר,ככל שאפשר להיות בסדר לאחר ה"קרב" הזה,שגבה את חייהם של אנשים רבים.חלק מאוהלים היו חרוכים,וחלקם מגואלים בדם.
נאנחתי,בדקתי את עצמי,למזלי,לא נפצעתי קשה.רק נדקרתי מהקוצים,וזה,לא נחשב כפציעה בעיניי.חיפשתי בעיני מישהו מוכר,חבריי,שארל,מריסה,משפחתי…
משפחתי…האם הם בסדר?כל-כך פחדתי באותו הרגע,הכל היה יכול להתרחש,יכול להיות שהם…לא,אסור לי לחשוב על זה בכלל.
"סימון,סימון…" שמעתי קול קורא.
הלכתי לכיוון ממנו נשמע הקול,לא העזתי לקוות,שמא אחר-כך אתאכזב,ולא אראה את מגדלן וילדיי.
התקדמתי,מפלס את דרכי בין ערימות של גופות.
"סימון,אתה בחיים." אמרו כמה אנשים,והתנפלו עליי בחיבוקים ובנשיקות.זו הייתה משפחתי,שמחתי עד השמיים.
"אני שמחה שאתה עדיין בחיים,אינך מבין,השודדים הברברים הללו,אני,פטר וניקולא נמלטנו מייד.אך,גורלם של האנשים האחרים לא שפר עליהם.השודדים לקחו עימם חלק מן הנשים הצעירות,ו…" אמרה מגדלן,והתחילה לפרוץ בבכי.
"אל תבכי,זה עבר.אני כל-כך שמח שכולכם בסדר,אני מודה לאלוהים." אמרתי.
גם פטר וניקולא בכו,היו עצובים.חיבקתי את כולם,והבטחתי להם שלעולם לא ניפרד.
פתאום,ראיתי את שארל,הוא צלע ונאנק מכאבים.איני יודע שום דבר על טיפול בפצועים,מגדלן,בכדי להקל מעט על הרגשתו נתנה לו מעט שיכר שהיה בתיקה.
"אחי,האם ראית את מריסה?" שאל שארל,בחרדה.
"אני בטוח שהיא בסדר." אמרתי,בכדי להקל עליו.
הסבתי את מבטי,וראיתי אותה,את מריסה,שוכבת,מגואלת בדם ולא זזה.ראשה היה מוטל על הקרקע,כאילו עוד רגע היא תקיץ,ותחייך,כהרגלה.
שארל שם לב שהסבתי את מבטי לאיפה שהוא,ולא הספקתי להסב את מבטי בזמן.הוא ראה אותה,את אשתו,מריסה,וידע שהיא לא תתעורר לעולם.