פרק ג'

הסבר:
בזמן שחלף מאז נאום האפיפיור(ב-27 בנובמבר),התארגנה תנועה המונית מזרחה,אשר כללה בעיקר פשוטי עם ועירוניים.
—————————————————————————–
כעבור שלושה חודשים:
הנאום של האפיפיור חולל הדים באירופה,רבים משכניי עזבו את ביתם ולקחו עימם את כל מיטלטליהם ואת נשותיהם וילדיהם,הכפר שלנו אינו כפי שהיה בעבר,חלק מהבתים חשוכים ושוממים.
חבריי(אשר רובם עזבו(הפצירו בי לצאת איתם למסע,ניסו לשכנע אותי בטענות שונות:
"במזרח יש עושר רב,תוכל לחזור לפה עשיר…"
"עלינו לגאול את הארץ הקדושה מן הכופרים…"
"יום אחד,תוכל לספר לבניך על השתתפותך במסע,איך עזרת לגאול את ארץ הקודש ואת הקבר הקדוש…"
ועוד…
איני יודע מה לעשות,אך אני חייב לקבל החלטה,לשם או לכאן.
הבצורת קשה מנשוא,הרעב גובר מיום ליום ועם הרעב,באות גם המגפות הנוראיות,אשר קוטלות אנשים רבים.
מיום ליום אני משתכנע לצאת למסע,אני חושב שיש אמת בשמועות על העושר במזרח,ולקחת חלק בגאולת הארץ שבה חי ישו זה נשגב ומרומם.
אני רואה את מגדלן בעת הטוויה.ניקולא עדיין ישן,לאחרונה,הוא מסתגר בעצמו.אני ומגדלן חושבים שהוא עצוב גם בגלל מות דניאל בחודש שעבר,דניאל לא הצליח לעבור את הבצורת,הוא מת ממחלה.ערכו לו טקס קבורה בכנסייה.אנחנו כבר מכירים את המוות מקרוב,אך מותו של דניאל לא היה צפוי ועדיין לא התאוששנו ממותו.
הלוואי שיכולתי לאפשר לילדיי ולאשתי עתיד טוב יותר,וחיים טובים יותר.והדרך היחידה שאני מכיר זה להתעשר,ואם השמועות נכונות,עושר רב מצוי במזרח.באותו הרגע החלטתי,
לצאת למסע לארץ הקודש,לגאול אותה מהכופרים.
בשעות הדמדומים אכלנו את ארוחת הערב הדלה,אשר כללה דייסת שיבולת שועל עם לחם,ישבתי בראש השולחן ובירכתי
איחלתי לכולם ארוחה נעימה.
תהיתי,מתי אוכל לדבר עם משפחתי על כוונתי לצאת למסעי הצלב,וכמובן שתכננתי לקחת את משפחתי עימי.
לשמחתי,ההזדמנות הגיעה מהר מאוד.פטר אמר:"אמא,רבים מחבריי נעלמו כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם."
"הו,הם לא נעלמו.הם עזבו.הם יצאו עם משפחותיהם למסע,וכנראה רבים לא יחזרו ממנו." אמרה מגדלן.
"לעניות דעתי,האנשים שיצאו הם אמיצים מאוד,לעזוב את המקום שבו הם נולדו,לעזוב את כל מה שהם מכירים.זה אמיץ מאוד." אמרתי,"ואני גם מתכוון לצאת למסע,לגאול את ארץ הקודש.וכמובן,אקח אתכם אתי."
שקט משתרר בשולחן,דממת מוות.כולם הביטו בי בעיניים מבולבלות,לא מבינות את פשר הרעיון שלי.
מגדלן התעשתה במהירות,ואמרה:"אני לא מוכנה לכך.אף אחד מאיתנו לא ייצא למסע הזה."
"אני הוא הקובע פה,ואנחנו נצא למסע,על אפי ועל חמתי." אמרתי,בכעס.
"שום דבר זולת עצמך אינו חשוב לך.אינני מוכנה לצאת למסע שעלול להרוג אותי ואת ילדיי." אמרה מגדלן,חמתה בערה בה.
"מגדלן,אין לך שום סיבה לחשוש.את תצעדי מאחור,עם שאר הנשים והילדים,ניקולא יהיה איתך.פטר,כבר יצעד איתי.אין שום בעיה." אמרתי,קצת מיואש ממגדלן.
"אינך מבין,ניקולא אינו חש כל-כך בטוב.ואני…אני…" אמרה,קצת בגמגום.
"מגדלן,מה קרה לך?" שאלתי,קצת מודאג.
"אני הרה." אמרה,בלחש.
"את בטוחה?" שאלתי.
"כן." אמרה מגדלן.
לא ידעתי מה לעשות,איני יכול לקחת את מגדלן כשהיא הרה,זה עלול להוות סיכון.הדרך היחידה היא,כמובן,לצאת לבד.אך,להשאיר את משפחתי לבד,נתונה לחסדיו של הטבע אינו רעיון טוב כל-כך.
"בבקשה…סימון,הישאר פה איתנו.אל תצא למסע הזה,הרי אינך יודע להילחם,ואינך יודע מהי אורכה של הדרך." אמרה מגדלן,למרות הכל,ידעתי שדבריה הם אמת לאמיתה.
הדרך הנבונה היא פשוט להישאר פה,עם משפחתי.אנחנו נעבור את הבצורת הזאת,את הרעב ואת הכל.
חשבתי על מותו לשווא של דניאל,מוות שיכל להימנע אילו היו עוזרים לנו,מספקים מעט עזרה.אך,למדתי בדרך הקשה,שכל אדם לאדם זאב,במקרים מסוימים.
אכפת לי ממשפחתי,איני רוצה שאף לו אחד מהם ימות.ובכדי לעשות זאת,אני צריך להתעשר,וכפי שאמרתי,במזרח מצוי עושר רב,וכך,רמת החיים של משפחתי תהיה יותר גבוהה.
"מגדלן…" אני אומר "הבצורת גבתה מחיר קשה מאיתנו והיא עדיין גובה.אני מפציר בכם בכל ליבי,אני מתחנן,בואו עימי למסע.איני יכול להשאיר אתכם פה לבד,ארגיש רע אם אדע שתישארו פה." אני אומר,הדמעות מתחילות לזלוג.
אני מקווה שמגדלן הבינה את מה שניסיתי להגיד,היא אמרה:"לא ייחלתי לזה,אך כשאין ברירה,אז אין ברירה.
איני מסוגלת להישאר פה לבד ועם הילדים,זה עלול להיות מסוכן מדי."
"אני מבטיח לך בהן צדק,שאתמוך ואגן עלייך.אבל הכי חשוב,שנישאר מאוגדים,כך נוכל לנצח בייתר קלות את הכופרים המקוללים." אמרתי.
"אם כך,עדיף שנזדרז.קחו איתכם את הדברים הנחוצים למסע." אמרה מגדלן.
היא אורזת בתיק(עבודת יד שלה מעור של חיה כלשהי)קצת אוכל,מים מהולים בשיכר*,שמיכות דקיקות שבהן אנו מתכסים פסלונים קטנים ובגדים.אני לוקח מגרפה ככלי נשק מאולתר.
היא מסבירה לבנים,שעדיין נראו מבולבלים מעט שאנחנו נעזוב את הבית לכמה זמן,ושנחזור אליו עוד מעט.
ניקולא הקטן מתחיל לבכות,פטר לא מבין למה אנחנו צריכים לעזוב את הבית.כולם קצת עצובים,אפילו אני.
חייתי בבית זה שבע-עשרה שנים,וכשאתה גר בבית כל-כך הרבה שנים,אתה מרגיש שהוא חלק ממך,וקשה להיפרד ולעזוב.כולנו כבר מוכנים ליציאה,אך מגדלן שאלה:"מה יהיה על החיות?"
"רוב החיות מתו,אלו ששרדו רזות מאוד,ואיני יכול להשתמש בהן.אני מעדיף שנשאיר אותן פה,הן רק יעכבו אותנו במסע." אמרתי.
"אך הן יגוועו ברעב." אמרה מגדלן.דאב לי הלב על החיות,אך מה יכולתי לעשות,לדעתי,חיים של בני-אדם שווים יותר מחיים של חיות.
לא עניתי למגדלן.יצאנו מהבית,מגדלן סגרה את הדלת.נפרדנו מהבית לשלום,וגם מהחיות נפרדנו.
"לאן אנחנו פונים עכשיו,אבא." אמר פטר,בהססנות.
"אל דאגה!אני יודע לאן מועדות פנינו." אמרתי,והרגשתי שהתחלנו פרק חדש בחיינו.

*מים מהולים בשיכר- בניגוד למקובל כיום,המים לא נחשבו לשתייה טובה בעת הארוחה.טעמם וריחם הרע של המים המזוהמים היו הסיבה העיקרית לכך.אם הייתה אפשרות,העדיפו לשתות משקה אלכוהולי או לערבב משקה אלכוהולי עם מים.