ליד עצי האורן

שלווה בתוכי.
פרחי הגן הורודים דוהים ומלבינים ואני כמותם מתבהרת יותר עם עצמי.
עצי האורן נישאים לגובה ואני מתזזת סביבם בחיפוש אחר העלה הירוק סגול שנפל מהעץ לידו שלא הכרתי.
"היי" אני סורקת עם עיניי ומוצאת "הנה אתה כה מיוחד ותשוקתי. סגול?! נראה שאתה רוצה להשתלט על כל חלקי העלה. ירוק?! נראה שאתה מנסה להישאר המקור אך לשווא?!? האמנם?!"
נזכרת במשפט שסיס אמרה לי לפני שהלכה ממני "תדבקי באמת".
אני מגניבה חיוך ומניחה את העלה שלי על כף ידי השמאלית, וביד ימין מלטפת את כל עצמותיו הדקים והמסתעפים זה על גבי זה.
"ירוק?! אתה המקור, תדבק באמת. תמשיך להילחם על מה שהיה שלך" אני לוחשת לו ומרגישה קרירות בגופי.
רוח חזקה נושבת ולחשי הטבע נשמעים באוזניי כאילו כל חומר נאבק עם הרוח.
מאחוריי העץ משיל מעליו עוד עלים ונשאר כמעט ערום. ועל הריצפה עלים ירוקים וסגולים, ירוק אחיד וסגול משתלט.
בנקודת מבט מהירה אני קולטת שאין אפילו עלה אחד שכולו סגול! גם אם הוא שולט בצבע בעין, גם אם לרוב בוחרים בו העוברים והשבים להגניב מבט הוא עדיין לעולם לא חולק עלה אחד לבד.
והירוק כאן תמיד, אפילו במעט, אבל אז אני מפחדת מהימים האלה שהירוק יעלם. ואוליי עדיף שאהנה מהרגע הזה שהגורל בחר בי לחלוק איתו.
שהאמת היא השולטת.
טבע הצמחייה הוא ירוק, זה האמת.