עיר החטאים

באיזשהו רגע חשבתי שהמוות קרב אלי ובא בכל תפארתו. נעמדתי מעל הצוק עם ידיים פרוסות לצדדים וחיכיתי שגל צונאמי אכזרי וענקי יבוא לאכול אותי אל סערת הים. חיכיתי שכשהגל הענק יפנה כלפי מטה אחרי כל המהירות שצבר, ושיפגע בי, הגוף שלי יקרע לגזרים והנשמה שלי תתפזר ביחד עם כל הנשמות האחרות של אלה שנספו אי פעם בים. כבר עצמתי עיניים וחיכיתי.
שום דבר לא קרה לעזאזל.
למה שום דבר לא קורה.
"את פחדנית, בת פחדנית!!! את לא רוצה לעמוד מול מה שמוצב לך. וותרנית!"
זה היה קול שנשמע עם ההד של הגל הענק שהתנפץ ברגע שהתקפל כלפי מטה והציף את כל חצי העיר.
אני לא פחדנית. מה פתאום שמישהו יחליט שאני כזו? מה כבר עשיתי?
"את מוותרת, מוותרת ללימודים שניצבים מולך, את מוותרת להתאכזבויות החוזרות כלפי גברים את אפילו לא רוצה לקום בבוקר אם היום שלפני היה לך קשה מדי. הגל הזה, שמגיע פעם בחודש, לוקח את הוותרנים ביותר, את אלה שאין להם תקווה יותר. יש לך עוד הזדמנות לקום ולעשות את מה שצריך. יש לך כל כך הרבה רצונות וחשקים. את צריכה לקום ולהילחם עבורם."
אחרי כמה דק' שהצונאמי הציף והשחית את כל מה שיכל, הרגשתי שגם הקול המסתורי נעלם גם הוא.
זאת הייתה העיר ההרוסה של כל אלה שוויתרו בחיים וזימנו אליהם את כוח המים לשברם. מצאתי את עצמי יושבת על סלעי הים כאילו קמתי משינה עמוקה, למרות שזכרתי את עצמי עומדת מעל צוק עם ידיים פתוחות לצדדים. קמתי כלא היה והתחלתי ללכת לכיוון הנגדי מהעיר ההרוסה. אני חושבת שלמדתי היום משהו חדש, ממש ברגעים אלה בכיתה שאני יושבת בה. רציתי לבכות ולהתייפח על חיי ואחרי כמה דמעות שהיו יכולות להפוך לנהר לא היה לי חשק להמשיך. הטריגר שלי לבכות ולחרם על עצמי נחלש מהפעמים הקודמות.
אני רוצה לקום
ולהמשיך ללכת