עולם של הפתעות

עוצמה של כוח, רצונות ושאיפות, יכולות ותכונות, רגשות מעורבים ותובנות פשוטות ועמוקות, סחרור של אורח חיים מטורפים מלאים בניסיונות להגיע אל הדבר האחד והיחיד, השאיפה של כמעט כל בן אנוש ביקום, של כל אדם שקם בבוקר, ועליו הוא עובד בעמל ויזע רב ויגיעה רבה.

מנוחה!

זוהי המציאות שכל אדם עלי אדמות שואף אליה, נלחם עבורה, משתוקק אליה, מוכן לעשות הכל למענה, לעבור את היום הזה ושל המחר ברוגע ושלווה, להעביר עוד שיחה ידידותית עם חברים מלא בחיוכים, לחיות עם המשפחה בהרמוניה נפלאה, לחיות בבית שכולו מלא אהבה ושמחה, ו… מי צריך יותר מזה?

אבל לפחות רוצים את זה, וכמה עושים בשביל זה? כל אחד שאני רואה ברחוב (כמעט) אני יכול להצביע על פי פניו הנפולות או חסרי המבע, על כך ששאיפות אלו ממזמן נגנזו עמוק בתוך ליבו, ועל פניו הוטחה המציאות האיומה, שכל זה לשווא חיכה וציפה.

ומי יותר מכל ציפה וייחל להגיע אל המנוחה והשלווה, אם לא אנוכי, וברגע שרק נחשפתי למציאות הזאת, אפילו שידעתי, שהיא נמצאת אולי בחלומות אצל רוב האנשים, אני החלטתי דבר אחד, ויהי מה, אני אשיג את המציאות הזאת וגם אם יצטרך מלחמה! ויצאתי אל החיים, לחפש את אותה מציאות, אם היא מדומה, או אם היא באמת בר קיימה.

שלווה? מנוחה? רוגע? שאלו אותי אנשים, יש דבר כזה? על מה אתה מדבר, אתה חי במציאות מדומה, ענו, אמרו, החליטו בשבילי.. אך לא נתתי לדבריהם חשיבות מרובה, ובאומץ כמעט דמיונית הלכתי בעצמי, הושטתי ידיים הפשלתי את שרוולי האמונות הטפילות, והחלתי לחפש ולחתור אחר אמונות קיומיות יותר, לחפש תובנות שיוכלו אולי לשנות, ואפילו במעט, את המציאות שלי ולראות אותה אחרת ממה שהיא הייתה.

כי דבר אחד הבנתי כבר בתחילת דרכי בחיפושי אחר המציאות אותה אני רוצה להגיע אליה, והיא, שרק התובנות, והמבט הם שצריכים שינוי בחיים שלי, כי את הגוף שלי אני לא יכול לשנות, למעט כמה ניתוחים פלסטיים שלא הייתי באמת רוצה וגם ככה לא עושים שינוי משמעותי, את המשפחה אני לא יכול להחליף, ואת החברים אני רק יכול לבחור מפעם לפעם, אך את היכולות שלי, הכוחות שבי, השאיפות שנמצאות עמוק בתוכי, האש שבוער בנשמתי, את זה אני לא יכול להחליף ולא אף אדם אחר בשום אפשרות שבעולם.

אז מה נותר? ומה נשאר לנו לעשות, כדי לשנות את פני חיינו לטובים יותר, למציאותיים ויפים יותר? דבר אחד, שינוי תובנות והמבט על החיים שלנו, זה מה שהבנתי כבר בתחילת הדרך, ועל זה נלחמתי והתאמצתי מול העצלות שלי, מול הביקורות השיפוטיים והמזלזלים -כמעט- של האנשים, ומול החוסר ביטחון העצום שהייתה בי כדי לנסות משהו באמת בחיים שלי.

וכך, מלא תקווה, בכוחות של אמונה, בתפילה להתרת כל הספיקות, לחידוש האמונות, להוספת התובנות, לרכישת המשקפיים הנכונים להביט בהם אל החיים, יצאתי אל הדרך..

וכך התחיל היום הראשון שלי, לפני כשלוש שנים, להתחיל בפעם הראשונה בחיים שלי!

לחיות את החיים!