עוד דמעה אחת ודי

לא היה אכפת לו משום דבר. אבא שלו הלך. איננו עוד. זהו. כמה שיתאמץ להעמיד פנים- האמת הכאובה צעקה אל מול עיניו- הוא לא יחזור יותר.
"למה הם היו כל כך רשלנים?!" צרח על אימו. "לא הגיע לא למות… הוא… הוא…" קולו נשנק מדמעות.
"אני לא בוכה." ניסה לשכנע את עצמו. אבל האמת הייתה חזקה מדי ופרץ עז של דמעות זרם ושטף את פניו הבהירות.
הוא ניסה להכניס את זה לראשו, אבל זה רק גרם לו לבכות עוד יותר.
מוח התפוצץ מרוב מחשבות: מה אבא היה אומר? לא! למה אני חושב על אבא?! די. הוא כבר לא איתי וצריך לשכוח ממנו.
אוף!! למה אני עדיין בוכה?! אני צריך להיות חזק. להמשיך הלאה. לא להיתקע בעבר. לעזור לאימא.
הוא שלח אל אמו מבט חטוף. היא ישבה בגבה אליו, והוא שמע את קול בכייה המצמרר. הוא חש רצון עז לחבקה, להרגיעה.
לפתע מצא את עצמו מקיף את גופה בחיבוק אוהב, ובוכה איתה יחד.
"חייבים להמשיך…" לחש לאמו, ואולי גם לעצמו. "אני אעזור לך אימא. נעבור את התקופה הקשה הזאת ביחד..!"
שניהם ישבו מחובקים כך דקות דוממות, ממררים בבכי. אנשים דפקו, צלצלו… לשאול מה שלומם.
הם לא מבינים שזה לא הזמן?! אנחנו רוצים לבכות עליו, לא לשמוע ניחומים, או איך נערוך את ההלוויה בלי מספיק כסף, בגלל שאת הכסף הוא לקח אתו… והוא? הוא איננו…!
הוא הרגיש את הזיכרונות מבעבעים במוחו. – אבא מקריא לו סיפור בדרמטיות… הם שוחים בכינרת ואימא ואבא קופצים אחד על השני ומשפריצים מים והוא, ילד קטן, מביט בהם בבלבול… אבא רץ אתו… הם מביטים מחובקים בשקיעה…-
"למה?" זעק. "למה זה היה צריך לקרות לאבא? האבא האהוב שלנו?!"
לפתע אמו קמה, נשקה לו על לחיו ואמרה: "אנחנו נעבור גם את זה…! ולא נשכח את אבא!"
והוא-? לפתע הרגיש אושר, שמחה, שיש לו את האימא המופלאה בעולם, ושעליה, עליה הוא ישמור ולא ייתן לה ללכת ולעזוב אותו.
הם קמו לחיים חדשים.
כן! החיים ממשיכים!!..