עד מוות

-"היי, סאשקה! תעזור לי פה." שמעתי את ליובקה קורא לי בעודו מנסה להטעין את הרובה, אבל דבר מה השתבש לו. הוא שם את הכדורים לא נכון, כדי להתאמן ביריות.

-"ליובה…תשמור את הכדורים לאחר כך…זאת מלחמה."

-"אלכס, שתוק. רודנייב אמר שצריך להתאמן. בכל זאת, זאת מלחמה." הוא החזיר את דברי כנגדי, נשמע ירייה, הקליעה פגע בול במטרה.

רודנייב זה הקפטן, על ספינתנו, ביתנו, קרייסר וריאג. זו ספינה חדשה, עם טכנולוגיה קרבית הכי מודרנית שיש כרגע, נכון לפברואר 1904.

-"נו, שישקין, אז מה מגישים היום לארוחת ערב?" משכתי כתפיים ונשמעה עוד ירייה, הוא חורר עוד מטרה בדיוק במרכז.

-"תביא." תלשתי את הרובה מהיד שלו וכיוונתי אל בין ענייו, ליובה קפא.
ויריתי… לכיוון המטרה ולא בפנים של ליובה שפרץ בצחוק מיד אחר כך. העיקר הוא נבהל, כאילו שהוא בחיים לפני זה לא שיחק ברולטה רוסית כמו כולנו.

ליובקה, לב בוליצ'יוב, היה נער גבוה, בן 19 בלונדיני עם עיניים ירוקות, נצר לאחת ממשפחות האצולה. בוא נגיד ככה, הוא היה אליל בקרב הנשים, אבל מבחינתו הייתה רק אלילה אחת. נדיה, נדז'דה, נדיושינקה. והיא באמת הייתה התקווה הכי גדולה שלו לכל מקום שהוא הולך, במיוחד כאן במלחמה. כשמי-יודע-מתי היפנים יתקפו, הוא רק רצה לראות אותה שוב, מתישהו. לא משנה כמה הוא צחק, הוא תמיד בכה מבפנים, כי יותר מכל, הוא רצה גם לשרת את המדינה. למען רוסיה, גם אם היינו רק ימאים מן המניין, שמכבר מקוטלגים כדור העתיד, הדבר הבא.

-"רודנייב אמר עוד משהו?" שאלתי מתמתח אחורה, ליובה חטף ממני את הרובה.

-"צריך לבדוק את התותחים והתחמושת, חוץ מזה, אני רעב, הייתי גומר עכשיו ארוחה של עשרה." אם רק הייתה לנו סעודה של עשרה ולא רק קופסאות שימורים ודגים.

-"היי!" נשמע צעקה, מאליקוב רץ אליינו ממרחק של 20 מטר.

-"אלכסנדר, הקפטן מבקש לראות אותך."

-"זה משהו רע?" שאלתי הודף אותו כשהוא כמעט התנגש בי ונעצר מתנשף.

-"דווקא לא." מאליקוב התכופף נשען על הברכיים כדי להמשיך לעמוד, תהיתי כמה זמן הוא מחפש אותי שהוא עייף כל כך.

-"אל תגיד לי שאתה שוב מקבל קידום!" בוליצ'יוב פנה למאליקוב, שהרים אליו מבט אבוד.

-"מאיפה אני יודע? אני רק ממלא פקודות, הוא לא נראה מי-יודע-כמה כועס." ליובקה פנה אליי זועם.

-"רק שתדע, אם העיניים שלך לא היו כחולות כלום לא היה הולך לך בחיים." מאליקוב גיחך.

-"תזהר עם הערות כאלה, להבא תמצא את עצמך מחוץ לסיפון בפקודה." הוא הזהיר את לב, שרק נראה עצבני שהוא לא קיבל העלאות מבוצמן כבר הרבה זמן, מה שקשור אליי, אני גרדמרין, כאן בהכשרה, אצל בוליצ'יוב זה הנהגה חלקית בפעם בראשונה, בוצמן בכל זאת… כמובן שהחלום להיות אדמירל עוד רחוק משנינו, אני רק יכול לנחש שרודנייב יגמור כקונטרה אדמירל או משהו באזור.
נטשתי את בוליצ'יוב ומאליקוב לריב להנאתם, במקום מאליקוב הייתי מנסה לזכור שלליובה יש רובה ביד.

-"כן אדמירל," התייצבתי מול רודנייב שעמד אליי עם הגב, מסתכל על הים, הוא היה בשנות ה-40 המאוחרות של חייו, אני מנחש שעם עוד עתיד צבאי עשיר.

בלהבדיל לשאר, אליי לא פנו לפי דרגה, אלה פשוט שישקין. כל עוד התשוקות של הצי לא חלחלו בי עד שד עצמותי. אבל כמובן, כמו כולם, אני שותה לא פעם לחייו ולבריאותו של ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב, ניקולאי השני.

-"שישקין, אתה יודע איפה אנחנו נמצאים ברגעים אלה?"
הסתכלתי מחוץ לחלון, עגנו בנמל גדול ממדים, ניסיתי לחשוב בהיגיון.

-"נמל אינצ'ון, קוראיה, אדמירל, אנחנו בשטח ניטרלי."

-"ברשות השגרירות, שישקין, ברשות השגרירות." רודנייב נשף עמוק והסתובב אליי, חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים.

-"מה התאריך תזכיר לי?" הוא שוב פנה אליי וגרם לי להרגיש כמו הלוח שנה של אלכסנדר השלישי.

-"שמיני בפברואר אדמירל." היום הולדת 18 שלי… שתקתי על זה.

-"שישקין," הוא התחיל בוחן כנראה בפעם המיליון את המפות לאחרונה.

-"יש לי מן תחושת בטן כזו, שסופנו קרוב." דקה עמדתי שם מקשיב לפאוזה שהשתררה בינינו לא מבין מה הוא רוצה בדיוק שאני אגיד.

-"להביא לך אולי כוסית? אתה יכול למנות מישהו להחליף אותך וללכת לנוח."
רודנייב חייך חיוך עצוב.
-"מחר אני אמור לקבל אולטימטום, עד מחר, אני רוצה שתבלו, עד שנדע מה יהיה גורלנו, תצליח לדאוג לזה? לטובת הצאר."

-"כן אדמירל." הנהנתי מחכה לאישור ללכת, רודנייב הנהן בתשובה, כשהסתובבתי הוא קרא שוב בשמי. חזרתי חצי צעק אחורה. "מזל טוב." הוא אמר וגרם לי להרים גבות. הודיתי לו, והלכתי לחפש סיגרה על הסיפון ולדרכים כפקודתו, לרומם את המורל לפני שמה שזה לא יהיה שרודנייב מתכונן, קורה.
*****
דסציפלינה, הדבר הכי חשוב על ספינה צבאית, לקום מוקדם, להתלבש בשניות, לאכול בשר משומר לארוחת בוקר, וכל אחד להתחיל לעשות את התפקיד שלו. מי היה סאניטר, מי טבח, מי עשה את תפקידו. אני הייתי רק…

-"שישקין! לרודנייב! מיד!"

-"סידרוב…שתוק…בבקשה…" סידרוב הגיעה אליי בריצה תולש לי מהיד את הסיגרה.

-"איזה גרדמרין אתה שישקין!? ככה מתנהגים?"

הוא הכריח אותי לקום בכוח מהמעקה שישבתי עליו מנער את הצווארון.

-"מה? בגלל סיגרה?" היה ברור כשמש שלא בגלל הסיגרה, אבל הבעת הפנים הכועסת שלו שיעשע אותי.

-"הייתה אמור להיות כבר לפני רבע שעה בחדר של האדמירל! ואתה אפילו את המדים לא יכול ללבוש נורמאלי!"

כמה כפתורים סגורים ברישול, סיבה גדולה לכעוס.

-"תפסיק לחייך!" הוא איגרף את היד שלו בדמונסטרטיביות מול הפנים שלי.

-"אופפה, ח'ברה. שקט שקט פה." בוליצ'יוב הגיח כאילו משום מקום מרחיק את סידורוב העצבני ממני.

-"שישקין, היא הרסה אותך לגמרי, מה?" הוא התחיל מסתכל לי בעיניים בעמדת הגנה עצמית.

-"מי?"

-"לידיה."

-"קצ'ורטו את לידיה!" הרגשתי שהידיים שלי מתאגרפות. נשים, תמיד בוגדות בסוף.

-"שישקין! לרודנייב." סידרוב חזר על עצמו שוב,

-"שישקין, שישקין. אני כבר 18 שנה שישקין." רטנתי לעצמי מסתובב ללכת לכיוון חדר הבקרה של הסיפון, קבינה גם כן.

גרדמרין, מתפקידי הוא ללמוד את כל סדר הדברים על הסיפון. בדיוק כמו האחרים בשלב זה או אחר, אני הדור הבא ללוחמה בים. רק שלי, יבליגו רישול. בלהבדיל לשאר המאטרוסים הפשוטים.

-"אדמירל…"
התחלתי כשראיתי את רודנייב, הוא מיד נכנס לדברי.

-"קיבלנו אולטימטום, עליינו לעזוב את הנמל עד 12 אחרת יתקפו אותנו." השעה 10 וחצי, הרגשתי איך העיניים שלי נדלקות והגלגלים המוח מתחילים לפעול.

-"אסור שיתקפו אותנו בנמל, יש פה ספינות לא קשורות. ככה לא רק אנחנו נפגע…צריך לצאת."

-"לאן?" שאל רודנייב בקול רגוע, כנאות לאדמירל. עצמתי את העיניים מנסה להיזכר במפות בלי להתקרב לאחת שרודנייב עיין בה.

-"פורט ארתור, זה רק 10 מייל שייט מפה." רודנייב הרים את העיניים מהמפה.

-"ואתה רק גרדמרין? מוח של קפיטן יש לך!" משכתי כתפיים, מהילדות מלמדים אותי מה לא. אולי בלימוד צרפתית לא הלך לי כל כך טוב, אבל אבא תמיד היה לוקח לי את המורים הכי טובים.

-"שוט, תן פקודה אדמירל." הוא שלך לעברי מבט מודאג לכל הצוות וכעבור כבר כמה זמן הספינה כבר פנתה לכיוון פורט ארתור, סין.

אתמול, ליובקה רק הצליח למצוא איפשהו קצת בירה, סיגרות יקרות וגבינה. יום הולדת 18, עכשיו בכלל לא הרגשתי כזה, כשאני מסתכל על הים ואני רואה אותה, את לידיה. חרקתי שיניים מגרש את הסילואט שלה בכוח.

-"שישקין!!! תרים את כולם על הרגליים! תפעיל את התותחים אנחנו מוקפים!" לידיה נעלמה כלא הייתה, הצלחתי לראות 4 ספינות יפניות המקיפות אותנו ולשמוע את הקול של רודנייב מחלק הוראות.
-"לתותחים," נשמע צעקה. מישהו דיבר על להפעיל את מתקני הטורפדו. מישהו דיבר על שהיו עוד ספינות מאחורינו.

בכל ההמולה הזאתי של חמש מאות שבעים איש שבשניות נעמדו על האוזניים, התחלתי לחפש את ליובה. שגרר שק של אבק ספינה לסיפון. לקחתי על עצמי גם שק ששקל כנראה לא פחות מכמה ליבות.

-"אלכסנדר." הוא פנה אליי בקול שקט שבקושי נשמע בין היריות.

-"אם משהו קורה לי היום, תמסור לנדייה בשמי משהו…תמסור לה שאני אוהב אותה."

הנחתתי את השק על הסיפון הלכנו בחזרה לקחת עוד.

-"יהיה כדברייך."
לקחתי הפעם שניים כדי להמהיר את התהליך.

-"וללידיה תמסור שהיא סתומה." הוא עשה כמוני.

-"לא, לב, לילדיה אתה תמסור בעצמך, את אותה הודעה קודמת." נשנק לי הקול. ואחרי השק החמישי, עברתי לתותח 152 מ"מ, למען רוסיה! למען המולדת!
*****
כדור אחרי כדור, ירייה אחרי ירייה, פיצוץ אחרי פיצוץ. עברו 50 דקות מחרישות אוזניים, בהן הצלחנו לפגוע ב5 ספינות יפניות. וירד שקט, שקט שלפניה הסערה.

31 הרוגים, 200 פצועים, מערכת השיריון נפגעה. ספינה רוסית אחת, נגד 10 יפניות. קמתי על הרגליים מסוגל לרוץ, קיבלתי רק כמה שריטות לא רציניות ומכות במרפקים. בוליצ'יוב נקע את הרגל, אבל הכחיש.
רודנייב, אני צריך לדבר עם רודנייב. אבל הספינה כבר פנתה לשות בחזרה לנמל אינצ'טון. עם אבדות כאלה אי אפשר להגיע לפורט ארתור.

עד שהגעתי אל האדמירל, הכאב הסתובב על הסיפון כמו חתול רחוב, אבל הפאניקה, אפילו לא עמדה כאפשרות.

-"אדמירל! כמות הפצועים, אנחנו לא יכולים להמשיך להילחם…"

-"הציעו לנו להיכנע ולחיות. כניע וחיים…"

השתרר שקט נוסף.
-"לא, אנחנו לא ניכנע. אדמירל. לעולם לא!"

שקט נוסף, ימאים שמעו על האפשרות, לא, להיכנע זו לא אפשרות בכלל.
הקול של רודנייב היה שקט, כשהוא אמר את מה שהעביר עור ברווז קר בכולם.

-"תלבשו את המדים, תעמדו על הסיפון, תפתחו את הקינגסטונים. אף אחד לא ייכנע כאן היום."

השקט, השקט כשכולם פה אחד הסכימו לא להיכנע, למען המולדת.
וריאג שלנו לא נכנע לאויב, גם כשהסיכויים הם אפסיים. אף אחד לא ייכנע. כל הצוות התאספו על הסיפון, בלב קר הסתכלתי על הים, בוליצ'יוב מצא אותי מהר בחיוך עצוב.

זהו, כאן נגמרים כל החלומות על קרירה צבאית.
ככה חיינו יגמרו, מתחת לגלים הללו, כשהספינה מוטבעת לעיני היפנים בגבורה, בראש מורם, וחיוך גאה.

~הסיפור אך ורק מובסס על אירועים אמיתיים, סאשה דמות מומצאת, בסיפור האמיתי החיילים עברו אבוקאציה לפניה הטבעת הספינה, חטמו על הסכם לא להשתתף במלחמה וחזרו לרוסיה כגיבורים. אחרי קרב קשה~