סיפור ליום השואה- הצדף של סבתא רחל
"אבא, מה הקטע של הצדף הענק שבשירותים?" שאלה ביתי הבכורה.
"זה מזכרת שלקחתי מהבית של סבתא רחל אחרי שנפטרה." השבתי.
"למה לקחת אותו? מה מיוחד בו?"
"סבתא רחל מאוד אהבה אותו, היא סיפרה לי פעם שהוא אוצר בתוכו קולות של תקווה."
"ספר לי סיפור על סבתא רחל", ביקשה הגדולה.
"את עדיין זוכרת אותה?" שאלתי.
"כן", השיבה.
"סבתא רחל, ורבים מהדור שלה, עברו מסע קשה במיוחד. הם היו בתהומות הכי עמוקים שהאנושות יכולה הייתה לייצר ופגשו במפלצות אמיתיות. יום אחד את תלמדי על המלחמה ועל אושוויץ אבל לא עכשיו. את עדיין קטנה."
"אני לא קטנה".
"את עדיין לא מוכנה. אולי בשנה הבאה, אולי בעוד שנתיים".
"אז תספר לי על הצדף."
"בסדר. אחרי המלחמה סבתא רחל הייתה פליטה שנעה ונדה ממקום למקום עד שהגיעה למחנות העקורים באיטליה. שם חיכו יהודים חסרי בית לאוניות שייקחו אותם ארצה. במחנה העקורים סבתא פגשה בסבא שרגא. בחור צעיר שאיבד אישה וילד במלחמה והיה איש מת מהלך."
"מה הכוונה?"
"מבחוץ הוא היה בחיים, אבל מבפנים הכל היה ריק, לא נותרה בו רוח. הוא מצא חן בעיני סבתא אשר כלל לא ידעה על האובדן שלו. סבתא האמינה שהיא תוכל להפיח בו חיים, כמו בגחל כבוי שזקוק למשב אוויר כדי להידלק מחדש. הוא היה רופא שיניים שטיפל בעקורים. סבתא חיזרה אחריו ויום אחד הצליחה לשכנע אותו לטייל בחוף הים. סבתא צחקה והתרגשה, כל תעצומות הנפש שלה הושקעו בלשכוח את זוועות אושוויץ וסבא היה קר ואדיש. בשלב מסוים הם התיישבו מול הגלים, בחולות בצבץ צדף גדול. סבתא הרימה אותו ונתנה לסבא להאזין לו.
"מה אתה שומע"? היא שאלה.
"אני לא שומע כלום" ענה ביובש.
סבתא הישירה מבט ואמרה "תאזין טוב, זוהי שירת החיים, המלחמה נגמרה, עוד מעט אנחנו בארץ ישראל ונביא חיים לעולם". אמונתה של סבתא חדרה את השריון שסבא עטה והוא החל לבכות הוא טמן אצבעותיו בחול וסינן מבין שפתיו "נביא חיים ואז יקום היטלר חדש ואז מה?"
"אתה בן אדם תעשה ואני אעזור לך" ענתה.
"מה?" לחש.
"ברגעים הקשים שלי, אלוהים לחש לי באוזן "אתה בן אדם תעשה ואני אעזור לך" אמרה בעוז והמשיכה "אם יקום היטלר חדש נילחם גם בו וננצח, אין לנו ברירה אחרת."
סבא הביט בה, וראה כמה שהיא יפה "אני נשמה שבורה, למה את רוצה חיים לצידי?" שאל.
סבתא חייכה וענתה "אימא שלי תמיד אמרה שאין אהבה יש רק נאמנות. אני מקווה שלנו יהיה משניהם". היא העבירה לו שוב את הצדף וביקשה ברוך "תכניס את קולות הנשמות שאיבדת לתוך הצדף הזה, ניקח אותם איתנו לארץ ישראל, לא נשאיר אותם כאן באירופה".
סבא חייך, החיוך הראשון שלו אחרי המלחמה. הוא חשב שכל עוד יש סבתא רחל אחת בעולם, יש לעולם תקווה."
"וזה הצדף שבשירותים?" שאלה ביתי.
"לא. הם התחתנו ועלו לארץ, אפילו הביאו שני ילדים לעולם שלאחד קוראים חיים- אבא שלי, וסבא חיים שלך, אבל סבא שרגא לא השתחרר מהקולות. הוא נפטר כשסבא חיים היה רק בן 14 וסבתא רחל הניחה את הצדף ההוא על הקבר שלו. הצדף שבשירותים זה צדף אחר שדוד מיכאל הביא לסבתא רחל אחרי שהוא נלחם בסיני וכמעט נהרג. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת, אולי ליום הזיכרון."
תגובות (2)
אריאל יקירי,
חבל שהתעלמת מההערות הבונות. יהלום טבעי – יפה; יהלום מלוטש –
יקר ונוצץ.
מתי מתחיל ציטוט? מתי מסתיים ציטוט? מתי זו הערה של גיבור הסיפור לבִתו, ומתי הערה של מספר הסיפור לקוראיו?
"מרכאות!!"
הפיסוק טוב, אבל חלקי. נסה לקרוא בקול – בכל מקום שבו שטף הקריאה נפסק, יש להוסיף סימן פיסוק.
מספרים יש לכתוב במילים. רק מספר סידורי אפשר להשאיר בספרות.
כמו שאר סיפוריך, גם זה מקסים ושובה.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.