סיפור ליום הזיכרון.

"אתה הגיבור שלי" אומרת אמא שלי בעיניים נוצצות כשהיא מביטה בו. הוא מביט בה בחיוך חם.
"גם שלי" אני אומרת מיד והוא צוחק, מרים אותי על הידיים ומחבק אותי.
"אני חוזר בסוף השבוע" הוא מרגיע בחיוך ומסכל עליי. עכשיו, כשהוא מרים אותי, אני בגובה שלו ואני יכולה להסתכל עליו בחזרה.
"אתה כל מה שנשאר לנו.." ממלמלת אמא בשקט, אבל אני שומעת אותה. גם הוא שומע אותה. הוא מוריד אותי ומחבק את אימי. הוא יודע שבלעדיו המשפחה שלנו תתפרק. הוא יודע שאנחנו לא נתמודד עם עוד אובדן.
"ביי" אני מנופפת לאט כשהוא יוצא מן הדלת.
"הוא יהיה בסדר נכון אמא?" אני שואלת. היא מהנהנת, אבל אני רואה את ההיסוס שבפניה.
"תכיני לי חביתה" אני מבקשת. היא שותקת ונעמדת ליד הכיריים, ומכניסה את הביצה לתוך המחבת.
"לכי לצחצח שיניים מתוקה" אומרת לי אמא אחרי שסיימתי לאכול. אני מהנהנת ויורדת בקפיצה מהכיסא הגבוה. אני מצחצחת שיניים, ולובשת פיג'מה. מאז שאבא הלך הרבה יותר שקט כאן, ועכשיו גם הוא הלך. עכשיו זה רק אני ואמא. אני יודעת שאמא שבורה מאז שאבא הלך, אבל אני לא מבינה למה. כששאלתי את אמא למה כולם באו, ולמה היא בכתה כלכך הרבה, היא פשוט אמרה שאבא הלך. אבל אם הוא הלך הוא אמור לחזור, לא?
טוב מה אני מבינה. הרי אני רק בת שש.
אמא כבר לא מקריאה לי סיפור לפני השינה. או מדברת איתי הרבה. היא רק יושבת, ורואה סרטים, ובוכה.
אני לא יכולה להרדם. אני שומעת את אמא בוכה מהחדר השני. זה קורה כמעט כל לילה, כך שאני לא מופתעת. אני קמה מהמיטה ונכנסת לחדר של אמא.
"אמא?" אני שואלת. היא שכובה על הבטן שלה וראשה טמון בכרית. היא מרימה את ראשה ומביטה בי. עיניה אדומות ונפוחות.
"למה את בוכה?" אני שואלת. היא מסמנת לי לבוא לשכב לידה, וזה מה שאני עושה.
היא מחבקת אותי ומצמידה אותי אליה.
"את רוצה שנאמץ כלב?" אמא שואלת אותי. אני מהנהנת. "את בוכה כי אין לנו כלב?" אני שואלת והיא מחייכת חיוך עצוב"
"לא" היא אומרת. "אבל רוצה שנאמץ אחד?"
"נקרא לו דייב" אני אומרת בשקט והעיניים שלה שוב התמלאו בדמעות. היא מביטה בי ואני מבינה.
"גם דייב הלך, נכון?" אני שואלת. היא משפילה את מבטה ומהנהנת. שתינו שותקות לכמה דקות.
"אמא?" אני אומרת והיא מרימה את מבטה שוב. אני רואה שהעיניים שלה ממשיכות לדמוע.
"לאן הם הולכים כולם?" אני שואלת.
"למקום יותר טוב מכאן" היא אומרת כעבור כמה דקות.
"איפה זה המקום הזה? גם אני רוצה ללכת אליו" אני אומרת ומתכרבלת בחיקה.
אמא מחייכת חיוך עצוב יותר ממקודם.
"אז נקרא לכלב שלנו דייב?" היא שואלת, ולא אכפת לי בכלל שהיא התעלמה מהשאלה שלי.
אני מהנהנת, "ואם זו תהיה כלבה אז נקרא לה דייזי" אני אומרת.
"עכשיו זה רק שתינו" אמא אומרת.
"אבל אמא, הם יחזרו יום אחד מהמקום הטוב הזה נכון? גם דייב וגם אבא," אני שואלת.
אמא מנידה בראשה ודמעות שוב זולגות על לחייה.
"אמא אל תבכי" אני אומרת ומנגבת את הדמעות שלה. "טוב להם שם, זוכרת?" אני אומרת בחיוך מרגיע.
"אנחנו נשרוד, דייזי. יהיה לנו טוב" היא אומרת ואני מהנהנת ובמילים אלו אני עוצמת עיניים.
מחר מגיע, ואמא ואני הולכות לבחור כלב. זה בן. קוראים לו דייב והוא הכלב הכי יפה שראיתי. בדיוק כמו דייב.
ואני ואמא שורדות. בדיוק כמו שהיא אמרה בלילה ההוא. אני אמא ודייב.