סיפור הנפילה שלי

ח
הרגעים שאחרי חקוקים בי היטב. לא זכרתי נפילה, אבל היה קשה להתכחש לזה שהייתי על האדמה. היה רגע של אפילה. היה רגע של הכרה. הגשם המשיך לנטוף ללא הרף, אבל גם הייתה דממה. לאט לאט חזרתי למציאות. התחלתי להסתגל לסביבה. ניסיתי להעריך את מצבי. הידיעה הראשונית שלי הייתה שנפגעתי, אבל זו הייתה פגיעה שונה מכל פגיעה שהכרתי. לא הרגשתי כאב. זה עצבן והעציב, למרות שעוד לא ידעתי בדיוק איפה ועד כמה. אבל עצם זה שהנפילה, שממנה חששתי כל הרכיבות, לבסוף הגיעה ואין לי ספק שאינני ללא פגע… טוב, זה עצבן. והעציב. "פאק, לא הצלחתי לחמוק" חשבתי. התאכזבתי מעצמי, מהגורל, מהכל. משהו פה לא הסתדר. זה לא היה אמור להסתיים ככה. כמעט כל ערב אני מתחמק מהמשוגעים האלה. אבל לא הפעם. אולי עליתי על שלולית והאופניים איבדו אחיזה ועפתי מכוח ההחלקה. אולי התנגשתי במנייאק הזה. אולי לחצתי חזק על הבלמים ועפתי. בכל אופן, הוא אשם. לפחות זה. אבל, באמת, מה זה עוזר להיות הקורבן? וזה נגמר רע. עד כמה רע, תיכף אדע. ניסיתי להרים את עצמי, מצפה לגרוע מכל. זה הרגיש בסדר. נוקשות מוזרה בחזה ובכתף, אבל חוצמזה הכל בסדר. אפילו הגב הרגיש בסדר. עוד לא קמתי. ניסיתי עוד להסדיר את הנשימה. היא הייתה קשה וזה היה מדאיג. והדאגה גרמה לנשימה להיות אפילו יותר קשה. שמעתי קול מאחורי, במבטא אמריקאי, "אתה בסדר?" הקול נשמע מתעניין, אבל גם קר. כאילו הוא רוצה להסתלק משם כמה שיותר מהר, אבל קודם צריך לוודא שאני בחיים. אבל לא יותר מזה. הוקל לי משהצלחתי להתייצב על רגלי. לפחות עמוד השידרה בסדר ואני יכול ללכת. זה היה יכול להיות מביך להיות מפונה באמבולנס. רצו לי במוח המילים "למה רכבת בצד שמאל?" שוב ושוב, כמו מנטרה הינדית. אבל לא יכולתי לבטא אותן, בגלל הלחץ בחזה מהנפילה שהקשה עלי את הדיבור וגם בגלל שהרגשתי שבאופן רגיל עימות גוזל ממני הרבה מאוד אנרגיה וכעת עדיף שאנצל את האנרגיה הזאת לדברים אחרים.