נשמה אבודה- פרולוג

מבט חטוף למראה ואני שוב נעשית עצובה. מרוב שהתעצבנתי על כל המראות, ניפצתי את כולן ורק אחת נשארה עומדת, עדיין.
זה מה שהם גורמים לי לעשות, לאבד את שפיותי ולשבור מראות. ומנורות. ורהיטים. וכל דבר שעומד מולי.
כבר לא יצאתי לרחוב במשך חודש או יותר, כבר הפסקתי לספור. זה במילא לא משנה לאף אחד. הם במילא מתעסקים בעצמם ולא אכפת להם מאף אחד אחר, כמוני. אז הם פוגעים. כל הזמן.
פעם אהבתי ללכת לבית הספר. היה לי כיף. לא היה לי אכפת מהם, אהבתי להיות עם החברים שהיו לי.
אבל אז הם השתנו והפכו להיות כמוהם. מפלצות. ובמקום לעמוד לצידי ברגעים הקשים, הם עזרו להם לעשות אותם, לפגוע ולהרוס אותי מבפנים.
התעלמתי מהם כל עוד יכולתי, אבל אז הם החליטו שזה יהיה מצחיק… הם חשבו שזה יגרום לי להישבר.
אני זוכרת את היום הזה כאילו הוא קרה אתמול…
# # #
הם עומדים עם דלי ובתוכו נוזל, מקיפים אותי במעגל. מישהו צועק מן ההמון : 1…2…3… הדלי מתרומם גבוה. לא עוברת שניה אחת והנוזל נשפך עליי.
בהתחלה אני לא מבינה מה נשפך עליי אבל אז אני מתחילה לבעור. כל גופי בוער מרוב כאב, נשרף. ואז אני מתחילה לצרוח כל כך חזק עד שאוזני כבר כואבות.
הם מתרחקים ככל שאני צורחת חזק יותר ומתחילים לברוח חזרה לכיתות, צוחקים. אני לא שומעת אותם אבל רואה אותם במטושטש, עיניי צורבות מדמעות.
הדבר האחרון שאני זוכרת הוא מגע של יד אדם וקול חלש ששואל אותי אם אני בסדר.
"לא,אני לא בסדר. " רציתי לענות, אבל אז עיני נעצמו ומוחי נדם.
# # #
התעוררתי בבית החולים יומיים לאחר מכן כשכל גופי מכוסה תחבושות. כל נשימה שבה בית החזה שלי עלה וירד שילח אותות כאב בכל גופי.
הרופאים שנכנסו נחרדו לשמוע על הסיפור מפי הוריי. הנוזל שהם שפכו עליי לא היה מים, ולא שמן, זאת הייתה חומצה.
חומצה ששרפה את עורי. וחלחלה עמוק.