נקמת האושר

היא כל כך התעקשה לבכות. כל כך ניסתה להתכוון, מכל הלב.
"המציאות" היא קראה לזה.
וכשנשאלה לדעותיה, הסבירה בפשטות:"אני לא פסימית, אני אופטימית עם ניסיון!" וכך כמו מיסיונרית העניקה לסובביה את פיסת האמת שלה.
הייתה מקפידה בערב להקדיש זמן לטקס הבכי בהתאם לדת הדיכאון. אדם מאמין חייב גם לעשות, לא? וכך היה.
אפופה בצרחות כאב ושאלות קיומיות הייתה הולכת לישון כל ערב ומתעוררת איתם כל בוקר.
בוקר אחד, באופן לא צפוי, בשיעור לא רלוונטי לעלילה- פרצה בצחוק.
קולה הפנימי ניסה להחזיר אותה בתשובה, אבל מאמציו לריק. הייתה היא עם חיוך רחב ועיניים מכווצות כך שלא יכלה לראות את האמת שלה.
"הכל טוב?" המורה שאלה אותה והחלה לצחוק אף היא.
אך היא לא יכלה לענות לה. היא הסתכלה סביבה והבינה שלהשאר בכיתה זוהי אינה אופציה. ככה להחטיא את הכיתה עם כפירתה במציאות?…
היא שוטטה במסדרון ומצאה את עצמה בשירותים מול המראה.
הסתכלה היא על עצמה וראתה את האושר וההד שליווה אותו מגרונה.
היא שטפה את פרצופה, בניסיון להוריד אותו. כמה שיותר מהר.
הוא לא ברח. לא הפעם.
"אבל זה לא הגיוני" חשבה. "למה שאתחיל לצחוק בפראיות שכזו באמצע השיעור? למה שאזניח כל אמונה שיש לי לגבי החיים השפלים הללו?".
היא שוב העיפה מבט לבבואתה. משהו מתוכה הסביר לה את הבלתי ניתן לנמק.
לא צריך סיבות. סיבות זה מיתוס. מה שחשוב זה נקמת האושר בחיים האומללים שנתונים ברשותנו.