נסיעה לפולין – למחנות ההשמדה

היי בקי, אני טסה לפולין בסוכות עם בית הספר שלי. ואני בהחלט מתרגשת לקראת הנסיעה. אני יודעת שזה יכול להיות מאוד טראומתי ומאוד קשה לצפייה או אפילו רק לשמיעה.
אני אחת שבאופן כללי פחות מתחברת ליום השואה ולכל הכרוך בו.. אני לא צופה בסרטים, אני לא בוכה בטקסים, ועם כל הכאב שבכך, מבחינת סדר היום שלי, יום השואה הוא כמעט כמו כל יום.
אני רוצה לדעת אם את חושבת שעלי לטוס עם המשלחת בכל זאת, למרום חוסר החיבור. זה לא שאני מזלזלת במה שקרה, ויש לי קשר משפחתי מסוים לשואה, ואולי העובדה שאיני צופה בסרטים זו חלק מהתמודדות מסוימת עם היום הזה ועם הרגשנות שהוא מביא איתו.

את יוצאת עם משלחות לפולין? יש לך קשר לשואה? אני מצטערת אם השאלות נשמעות בוטות, אבל באמת מעניין אותי לדעת על אותה תקופה. לדעת מה היה ליהודים בעבר, ומה נלקח מהם.. אני יודעת שלעולם לא אבין את הזוועות, אבל לעולם לא אפסיק לנסות.

בתודה, לוסי

לוסי יקירתי המקסימה ראשית אני כואבת לקרוא כי לגבי דידך יום השואה הוא כמעט כל יום. אני כל כל מצטערת לשמוע את נערה ברוכת כישרונות מתבטאת בצורה הכי יפה שאפשר כותבת ופוגעת ישר לתוך הלב של כולנו – מאמי אל תדאגי המצב ילך וישתפר אני מבטיחה לך♥♥

אני לא יוצאת עם המשלחות מאחר ואני יותר מדי רגישה ולוקחת ללב כל דבר .

השואה הותירה את הניצולים שבורים ועצובים לכל ימי חייהם. להזכיר את השואה זה היה דבר אסור בהחלט הם לא היו מוכנים לנדב שום מידע על כל הביב בן היו טמונים ובמקרה שרדו.

הסיפורים אודות השואה החלה כשהדור השני הילדים שלהם לא הסכימו להמשיך ללכת על ביצים לא לדבר לא שמוע מוסיקה תמיד להיות בשקט וכן הלאה ומאז ועד היום הזה כשאחת העובדות הממשיות היא כל בתי הספר יוצאים לפולין זו ההוכחה שהניצולים בחרו בחיים אבל הם כמעט הולכים ונעלמים.

הם אנשים מבוגרים וכשילכו לעולמם צריכים להמשיך לדבר על השואה – השואה גבתה 6 מיליון יהודים האם זה משהו של מה בכך.

מאחלת לך כי תחזרי מפולין עם ידע עצום על השואההארורה אך אל תצאי פגועה ועצובה עלייך להיות חזקה ואיתנה.

ממני בקי ♥♥♥

בקי היקרה.. אני מכבדת את יום השואה בכל ליבי ונשמתי. ל אזלזל לעולם ביום חשוב כל כך.
זה לא שהיום אינו חשוב לי, או שאיני רוצה לזכור. אני רוצה לזכור, אבל הסיפורים מעטים כל כך ודלילים בפרטים, שבאמת קשה לי להתחבר אליהם.
היו אצלנו שני ניצולי שואה שסיפרו את סיפורם, אחד שניצל מאושוויץ, ואחרת שהצליחה לברוח עם אחיה הקטנים.
התרגשתי מהסיפורים באמת. רציתי לשמוע עוד, והיו הרבה פרטים, שרק עכשיו הבנתי שהם לא היו כל כך הרבה היות והם "חסכו" מאיתנו את האימות שהם ראו.
אני חייבת להודות שזה קצת מתסכל אותי לא לדעת או לשמוע את כל הפרטים. אני בטוחה שלהם קשה מאוד לספר את הסיפור, לא.. לא את הסיפור, לספר את החיים שלהם, אבל אני חייבת להודות שקשה לי יותר להתחבר כש"מרככים" לי את הכל.
בשביל זה אני טסה לפולין. כי אני לא רוצה לרכך שום דבר. אני רוצה לדעת בדיוק מה עשו, גם על הזוועות. כי הבלבול הזה, שד"א קיים אצל רובנו, בין סיפור למציאות הוא משהו שאני לא רוצה שיהיה לי.
אני לא מכחישת שואה, חס וחלילה… אבל אני רוצה להיות כנה איתך, כי אני חושבת שמנסיון חייך את תוכלי אולי להבין אותי. אם אני לא שומעת את כל הפרטים, אם מרככים לי את העובדות, זה נשאר בגדר סיפור. סיפור שאני מאמינה שקרה, אבל ממש כמו בחלום מאוד מציאותי.
אני רוצה להתחבר לשואה. אני רוצה להזדעזע. אני רוצה להיות בטוחה ב-20473% שבאמת קרה מה שקרה. אני רוצה להגיד בגאווה שהעם שלי שרד זוועות שאנשים לא יוכלו אפילו לדמיין. אבל איך אוכל להגיד זאת, אם נותנים לנו תמונה כל כך לא מפורטת על הדברים? איך אוכל להגיד זאת אם אני יכולה לדמיין את הדברים, משום שמה שמספרים לי זה לא זוועות חסרות היגיון, שאף מוח שפוי אינו יכול לחשוב עליהן. אלו זוועות שאפשר לדמיין. אני לא יכולה להבין את הסיבה לביצוען, אבל אני מסוגלת לדמיין.
אז יש לי שאלה.. אם אני מסוגלת לדמיין, ואני בטוחה שיש עוד כמוני, למה כולם תמיד אומרים שזה בלתי אפשרי לדמיין את הזוועות? אני צריכה לחשוב שמה שמספרים לנו הוא שקר? כי הרי הם סותרים את עצמם.

בקי, אני רוצה לטוס לפולין כדי להיות גאה בעם שלי. כי העם שלי קם מתוך האפר והמשיך את חייו. העם שלי הצליח לקום גם מהמקומות הנמוכים ביותר. אני גאה בחוזקו של העם שלי.
אבל בשביל להיות גאה בו בלב שלם לגמרי, אני רוצה לדעת מה קרה באמת. בלי לרכך את הפרטים, בלי לתאר תמונה טובה יותר מהמציאות שהייתה קיימת. אני רוצה אמת.
אני ילדה כזאת שרוצה לדעת הכל. אני רוצה להבין הכל כדי לגבש דעה. ואני חושבת שיש לי את הזכות לדעת מה קרה באמת, היות וזו חלק מהזהות שלי בתור יהודייה, ובעיקר משום שזו חלק מהזהות שלי בתור אני. בתור ילדה שחיה במדינה הזאת, ושומעת כל חייה על הזוועות.

מצטערת על החפירה בקי, אני יכולה שעות לדבר על השואה ולהתווכח, אבל אני אעצור את עצמי.
אני מצטערת אם חלק מהדברים שלי פוגעים, זו לא הכוונה. כתבתי אותם כי אני באמת חושבת שתוכלי להבין אותי.

אוהבת, לוסי.

לוסי יקירתי שאני מאד מאד אוהבת♥
אינך חופרת כלל אני נהנית לקרוא את כל מה שאת כותבת יש לך כתיבה ייחודית תזכרי את מה שאני אומרת לך גם בחייך הבוגרים – לגבי השורדים אני רוצה ברשותך להציג בפנייך שורד אחד שהיה ילד בעת השואה הוא שרד והיום הוא הרב הראשי של תל אביב יפו – כבוד הרב לאו.

הרב הזה עושה לי פעימות חזקות כשאני שומעת אותו מדבר, משוחח על איזה שהוא נושא. הוא מדבר כל כך יפה כל כך ברוגע וכל מה שהוא אומר אני יונקת לתוך תוכי.

היה לי הכבוד שאותו נצרתי עמוק בלבי להשתתף בחתונה כשהרב לאו קידש את הזוג הצעיר.

הטקס היה 10 מדרגות יפה יותר מכל חתונה שבה הייתי עד עתה ואומר לך עוד משהו לוסי שלי אזרתי עוז ולאחר שהטקס יסתיים ניגשתי אליו כן ממש ניגשתי אליו וכך אמרתי לו: אדוני הרב אני גאה בך אתה הוכחת שהחיים נמשכים ואיש לא הפחיד אותך היית ילד חזק ואנחנו כולנו זכינו לקבל רב גאה ומקסים שכמוך.

הוא הקשיב לי היטב ורק אמר : "תודה גבירתי" "תודה לך אדוני הרב".

אוהבת אותך לוסי ומאחלת לך רק טוב אני תמיד לרשותך באם בא לך משהו לשאול משהו לומר כל משהו כל משהו אני כאן בשבילך ♥♥♥♥