ניקיון
כל הלילה פרקו עננים גדולים את מטענם ברעש גדול, בקצב אחיד ומשתנה, פרקו את מטענם על שדות רוויים גם כך, טובעים לעייפה. קוצים שכחו כבר מזמן זקירות יבשה מה היא, שחכו צייה ושתו לשכרה. כל הלילה גשמי זלעפות הכו על פני רעפים מפח והרוח סייעה בידם לנתב חפצים חפצי ניידות. כל הלילה כולו היה העולם כמסבאה שמחה ועולזת.
בהנץ החמה שכחה תרועת הפסטיבל והאוויר נמלא בריחות של תחייה מחודשת. האבק נשטף מן האספלט והותיר ברק לאורכו. השבילים נצצו כפעמוני רוח. פרפרים חנו לרגעים מספר על שיחי ההרדוף הרטובים, רוחצים כנפיהם לפני שיצאו למסע המפרך. ציפור אחת פצחה בלחן ההודיה, ממרקת נוצות זהובות.
סנדרה הסיטה הצידה את ווילון חדר השינה. אדי פיה נותרו על גבי השמשה, אבל זה לא הפריע לה לראות את הנוף הנקי שהשתקף בחוץ. תובנה חדה, נקייה וברורה כקרני השמש, עלתה אצלה פנימה בראותה את כל יפי הבריאה הזה.
היום זהו היום!
כשם שהלילה סער ורגז בין גיצי הברקים ומטחי הרעמים המתגלגלים, כך נתנה היא לסערות ליבה כל הלילה להפוך בה ולרטש אותה מבפנים. כמו הרוח שטלטלה חפצים ממקום למקום, כך הטלטלה היא עצמה מצד לצד במיטתה ובקושי רב הצליחה לעצום עין, ולגנוב שינה ולו הקלה ביותר.
אבל ממש כמו שפסק הגשם לאחר שמירק וצחצח את כל אביזרי הטבע והותיר עולם נקי ובריא, כך פינו החרדות שבליבה את מקומן להחלטה הברורה והאמיצה. היא תיגש אליהם ותבקש משניהם שיפנו לה רגע את כל תשומת ליבם. ולאחר שיועילו הוריה לחדול משאלותיהם המטרידות ולשתוק ולתת לה את כל הבמה, היא תנשום נשימה עמוקה אחת, תעצום את שתי עיניה לשנייה ותעקוב אחר פעימות ליבה המואצות. ואז היא תפקח אותן ותביט באימה ובאביה והיא תאמר להם משפט אחד קצר שבו מקופלת כל תמצית הווייתה.
אחר כך הסערה תהלום אצלם.
הם וודאי יחוו גשמי זלעפות ורעמים וברקים ותנודות רוח מצד לצד. אבל היא מתנחמת. זו תהיה סערה טובה וגשמיה-גשמי ברכה.
והיא, סנדרה, תהיה כבר במקום אחר לגמרי. מקום של צחות וניקיון, מקום של אומץ ושל אמת ושל אושר שאין כדוגמתו.
תגובות (3)
זה משונה מאוד.
הכתיבה נעה בין טוב מאוד לבינוני, ובתדירות גבוהה – פה אני רואה דימוי מחוכם, שם צירוף כבול שנשבר באכזריות ("טובעים לעייפה"?). איכותו של הפיסוק דומה – לעיתים הוא היה מדויק, ופעמים אחרות צרם לי המחסור בפסיקים. אבל בסך הכל, הכתיבה הייתה סבירה בהחלט, והשארת את המפלצת שבי, השואגת בזעם כשהיא חוזה באיזה כותב אומלל מעוות את חוקי הכתיבה, ישנה בשקט.
אני מקווה שהבנתי נכון את כוונתך בסיפור על יציאה מהארון (אם לא זה יהיה די מביך). הדימוי עצמו היה די מחוכם, גם אם הרגיש לי איכשהו קצת צולע לקראת הסוף. אבל שוב, בסך הכל, נהניתי מהתבנית.
אך הדבר הקטן האחד שהציק לי, והוא באמת שטות, אבל בכל זאת שיגע אותי לרגע כשראיתי אותו, הוא זה: "סנדרה"? השם הזה, שנשמע כמו משהו שנשלף מתוך ספר פנטזיה זול לנוער, נותן לכל הסיפור מין תחושה ילדותית. מעבר לזה שמפריעה לי העובדה ששם לועזי כזה משומש בסיפור בעברית, מפריעה לי העובדה שלשם עצמו יש צליל כל כך זול – זה נשמע כמו שם של דמות מסדרת ספרי "דמדומים". הייתי סובל בשקט אם לשם היה צליל פשוט ומצוי ("every Tom, Dick and Harry"), אבל זה פשוט העיק עלי. אתה יכול להתעלם מהחלק הזה לגמרי, זה רק אני והשטויות שלי. כך או כך, אם הייתי במקומך, הייתי משתמש בתיאור כמו "היא", כדי להגביר את ההזדהות של הכותב.
לסיכום, לא רע בכלל, מלבד כמה באגים קטנים.
אתה פשוט מקסים. תודה רבה. אני מקבל בחום ובאהבה את כל מה שכתבת. בעניין "הנושא לשיחה עם ההורים" צדקת! אם כי זה יכול בהחלט להיות גם כל אכזבה אחרת שילדה-נערה יכולה לאכזב את הוריה. תחום לימודים, בן-זוג לא לטעמם וכדומה. תחשוב על זה. 'סנדרה'… טוב. זה באמת אינדבדואלי. זה אכן לא שם צברי, אפילו איני זוכר למה בחרתי בזמנו בשם הזה. ניחא.
תודה, אני מניח. אם כי, מטבעה של הביקורת, אין ממש צורך לאשר את הקבלה שלה או לדחות אותה – היא פשוט נמצאת שם, והיוצר יכול לקחת אותה איך שירצה.
ובנוגע לזה שצדקתי – לא מפתיע, זה לא ממש מוסתר. אבל אני לא ממש מסכים עם העובדה שאפשר להחיל את הסיפור על כל מקרה ממין זה, בגלל שיציאה מהארון היא עניין של הגדרה עצמית, בזמן שכל מה שציינת הוא דברים שיכולים להיות משמעותיים, אך לא מכילים "מהות" של ממש.