ממלכת פלאות

היה הייתה פעם, לפני הרבה שנים, ממלכה ושמה פנדלובקיה.
כמו לכל ממלכה, הייתה לממלכה מלך, ושמו המלך ארתוריד השלישי.
המלך ארתוריד, היה אביה של הנסיכה גללינה.
הנסיכה גללינה הייתה מוכשרת עד מאוד בכל מה שהיה קשור לתפירה ואופנה, והייתה ידועה בנימוסיה המושלמים וביופייה המהפנט.
היא הייתה נערה בת 16 בערך, עם עור לבן וצח כשלג ועיניים כחולות ונבונות כמו הים, שיכלו להטביע בתוכם כל מי שרק העז להסתכל.
שפתיה היו אדומות כתותי בר בשלים ושיערה היה זהוב אפילו יותר מהזהב עצמו.
רבים רצו את ידה של הנסיכה היפהפייה, אך היא התארסה לנסיך ממולדביה.
למרות שנראה היה שהחיים באותה ממלכה היו נהדרים, היה שם גם דרקון גדול ורשע שאיים על אורח החיים הנפלא הזה.
הדרקון הרשע היה באורך 29 מטרים בערך ו-26 מטר היה רוחבו.
גופו היה ירוק כזית וכנפיו הענקיות היו סגולות כמו ענבים.
יום אחד, בזמן שהנסיכה התאפרה קלות מול המראה שבחדרה, והתכוננה לצאת לטיול קצר לפני ארוחת הצהריים, שמעה רעש מכיוון החלון.
היא הסתובבה לכיוון מקור הרעש, והספיקה לראות רק משב כנפיים לפני שנלקחה משם.
הזמן עבר ועבר, והמלך לא הבין מדוע הנסיכה מתעכבת להגיע.
הוא שלח אחד משליחיו לחדרה שיקרא לה, ולא היה צריך לחכות זמן רב עד שחזר אליו השליח, בלי הנסיכה, ומבוהל כולו.
השליח המבוהל לחש משהו באוזנו של המלך, ולאחר מכן הושיט את ידו, ונתן למלך את הפתק שהיה בידו הקמוצה עד עתה.
המלך, שנהיה מבוהל בעצמו כבר, פתח את הפתק וקרא אותו בליבו.
עיניו סרקו את הכיתוב שבפתק במשך דקות אחדות, ולאחר מכן הרים את ראשו, ופרצופו היה מודאג ומבוהל אפילו יותר מהשליח.
המלך המודאג קרא לשליחיו, ולחש להם משהו שאף אחד חוץ מהשליחים לא שמע.
כשגמר ללחוש, ביקש מהם שיפרסמו זאת ברחבי הממלכה.
״נתינים יקרים, הדרקון הרשע חטף את הנסיכה שלנו. בגלל שאני יודע שכולם אוהבים אותה, החלטתי לתת את ידה למי שיציל אותה מהדרקון ויחזיר אותה לטירה״ קראו השליחים בכל הממלכה.
השליחים ביצעו את מלאכתם נאמנה, ועד מהרה ידע כול אזרח בממלכה על חטיפתה של הנסיכה.
הנסיך ממולדביה, ששמע במקרה את ההודעה כשבא לבקר את אהובתו, התעצבן על המלך, כי כולם הרי ידעו שהנסיכה כבר התארסה לו! הנסיך!
ולכן, החליט שהוא יהיה זה שיציל אותה.
רבים ניסו עד כה וכולם נחלו כישלון חרוץ, אך הנסיך היה בטוח במאת האחוזים שהוא-הוא יהיה זה שיצליח להציל אותה מידי הדרקון.
הנסיך נלחם עם הדרקון, אך בגלל שלא היה בכושר, הדרקון ניצח אותו במהרה והרג אותו.
הדרקון תפס את גופתו של הנסיך בידיו החזקות, והשליך אותו מאחורי גבו, מבלי אפילו להסתכל איכן הוא נחת.
גופתו של הנסיך נחתה ליד הנסיכה, שהייתה כבולה בשרשראות, והיא התחילה להתייפח ולהתאבל על הנסיך שהיה ארוסה.
3 ימים שלמים התאבלה עליו הנסיכה, כי אהבה אותו בכל לבה.
בערך באותו זמן, ביקר בממלכה אביר חזק ואמיץ.
כששמע את הודעתו של המלך, יצא אל מאורת הדרקון שהוא רכוב על סוסו הלבן.
הוא הגיע למאורת הדרקון, ולאחר מכן התחבא קרוב לפתח המערה והקשיב בזהירות.
הוא לא שמע שום רעש, לכן חשב שהדרקון לא נמצא שם, ונכנס למאורה.
הדרקון אכן לא היה במאורתו, והאביר האמיץ חיפש מקום ברצפת המאורה שיהיה מתאים לתוכניתו.
עוד הוא מחפש, ראתה אותו הנסיכה.
״עזור לי! עזור לי!״ היא קראה בייאוש.
״אני צריך את המפתח כדי לשחררך״ אמר האביר ״אך אל דאגה, הוא יהיה בידי עוד רגע קט״.
הוא מצא מקום מושלם לתוכניתו על רצפת המאורה, וחפר שם בור.
זה בדיוק הזמן לומר, שמאורת הדרקון נמצאה בלוע של הר געש גדול ופעיל.
הוא כיסה את הבור בזהירות בעלים והתחבא, כי שמע את הדרקון חוזר.
הדרקון חזר כשהוא מזמר לעצמו: ״טרללה…טרללי…אין בעולם חזק כמותי!״.
״אתה חושב שאתה הכי חזק אבל אתה לא, אני יותר חזק!״ הרעים בקולו האביר.
״אתה חושב שאתה יותר חזק? בוא ותוכיח, תלחם נגדי!״ קרא הדרקון בזעם.
״בשמחה״ קרא האביר, ונעמד בפתח המאורה.
האביר נלחם בעוז, אך הדרקון היה ממש חזק.
בקושי רב, דחף האביר את הדרקון לבור שחפר קודם לכן, והדרקון נפל דרך הבור ישר ללבה.
כשראה האביר שהדרקון מת, הוא חיפש במאורה אחר המפתח לשלשלאות.
בסוף מצא את המפתח, שהיה במקום מסתורו, התיר את השלשלאות, והציל את הנסיכה היפה.
הוא תפס את ידה, ויצא איתה מחוץ למערה, כשהוא נזהר לא ליפול לבור שאליו הפיל הדרקון.
הנסיכה, שהתאהבה קשות באביר האמיץ, הלכה איתו בשמחה בחזרה לארמון.
שראה המלך שהאביר הציל את הנסיכה, הוא רצה לקיים את הבטחתו, אך לא אהב את מראהו של האביר, ובכל פעם שהביט בו חטף חלחלה.
לכן אמר לאביר: ״אם רוצה אתה להתחתן עם בתי, עליך להביא לי סיר שיכול להפוך לסירה״.
עזב האביר בעצב את הארמון, והחל מחפש ומחפש ללא הפסקה.
בלילה, הוא הגיע לבקתה קטנה ועזובה ביער העבות והסבוך שגדל ליד הארמון, ושם לן לאותו לילה.
עם זריחת החמה, עזב את הבקתה הקטנה ויצא לדרכו.
עוד הוא מחפש, ראה הוא שדון קטן בזווית עינו.
השדון נאבק באוויר, והאביר לא הבין מדוע.
הוא התקרב וסקר את האזור, ואז ראה שזקנו של השדון, תקוע בשורשיו של עץ אלון חזק.
הוא עבד קשה, ובצהריי היום הצליח לשחררו.
אחרי ששיחרר את השדון, אמר לו השדון: ״אתה שיחררת אותי, ולכן אני מעניק לך משאלה אחת״.
לכם ברורה משאלתו של האביר, אך אספר בכל זאת.
האביר לא נזקק אפילו לא לרגע בכדי לחשוב, ותוך שניות ספורות אמר: ״מבקש אני סיר. סיר שיכול להפוך לסירה״.
״טוב…״ אמר השדון, ובין רגע קיבל האביר את משאלתו.
האביר דהר לעבר הארמון, כשהוא מחזיק בידיו את הסיר הפלאי.
הוא הגיע לארמון למחרת, והוא נכנס במהירות לחדר המלך.
״הנה מבוקשך, עכשיו תן לי את בתך לאישה״ אמר.
המלך התפלא על הצלחתו של האביר, אך קיים את הבטחתו.
עוד באותו לילה הם נישאו בחגיגה גדולה, והם חיים להם באושר ועושר עד עצם היום הזה.
הסוף!