מלכת שבא בישראל

חגית דסה הייתה צעירה אתיופית בת 19. במסגרת שירות לאומי

עבדה כפקידה בקופת חולים. היו לה עיניי שקד טובות

כמו נשיקות מלאכית, היה לה לב רחב ככותל המערבי.

לכול אחת ואחד נתנה שירות מעל ומעבר.

מתינוק בחיתולים ועד לקשישה בדרך לבית חולים. חגית ידעה

עברית על בורייה, קיבלה קהל בכול השעות כשהסניף היה פתוח,

ואחרי שהסניף נסגר הייתה מארגנת את הטפסים כמו במסדר

ולאחר מכן הייתה צועדת מהסניף ועד לבית הוריה,

מרחק 25 קילומטר, בכדי לשמור על כושר.

רבקה רואת החשבונות העירקית שמה לב לאיכות השרות המעולה

של חגית, והחליטה כשחגית תסיים את תקופת השירות הלאומי,

להציע לה לעבוד במשרדה כפקידה ראשית. חגית אהבה לשמוע

את שיריהם של אילנית, ג'ניס ג'ופלין, שירלי בייסי,

יהורם גאון ואריק אינשטיין, הקפידה לדבר עם הוריה בעברית

ולא באמהרית, ראתה כיצד האתיופים מופלים לרעה,

אך היא חיה בבועה, מהבית לקופת חולים וחזרה.

מעט החברות שהיו לה אמרו לה: "תקני מחשב",

אך היא העדיפה להתנדב ב"עזר – מציון", ובערבי ומוצאי שבת

בבית החולים "מעיני הישועה" בבני ברק.

שלושה חודשים לפני שסיימה את תקופת השירות

הלאומי, רבקה רואת החשבון אמרה לחגית שהיא רוצה לדבר איתה מחוץ

לסניף קופת חולים, וביום שלישי בשעה 19:00 הן אמנם ישבו על ספסל

עץ קרוב ושוחחו. רבקה סיפרה לה על משרדה בלב תל-אביב, על קווי

האוטובוס מביתה של חגית למשרד, שהמשרה שהיא מציעה לה כרוכה

באחריות רבה ובשעות נוספות. כעבור שבוע היא הפתיעה אותה

כשהביאה לה מתנה – מחשב חדש, וכעבור חודשיים חגית ידעה להפעיל

את המחשב ב"עיניים עצומות". ואז, כשהתחילה לעבוד כמנהלת הראשית

של משרדה של רבקה, היא החליטה להעלות את תמונתה לפייסבוק

ומייד קיבלה מסרים שליליים: "כושית תחזרי לאפריקה", "חתיכת חור

שחור" ועוד כהנה וכהנה. היא נפגע מאד, אך לא התלוננה.

כעבור חודש של עבודה מאומצת, רבקה החליטה לתת לה משכורת של

-.000 ,14 ₪. חגית הופתעה, אמרה "תודה רבה" ושאלה: " למה כל כך

הרבה?" את הכסף שמרה בארון בגדים ולא סיפרה דבר להוריה, אך אמרה

להם שבחודש הבא תביא להם משכורת גדולה. ידיד יעץ לה להשתתף

בהפגנה של אתיופים שרוצים לשמור על זכויותיהם כאזרחי מדינת

ישראל, והיא הגיעה להפגנה שלא הייתה מראה מלבב בלשון המעטה.

שוטרים על סוסים וגם כאלה עם אלות צבאו על מאות אתיופים ואתיופיות,

ונהגו בגסות בכדי לפזר את המפגינים.המחזה חדר לליבה כחרב, בנוסף לנאצות

שספגה בפייסבוק. בביתה ראתה עם הוריה בטלוויזיה את סיקור ההפגנה,

ובעיניי כל המשפחה דמעות. ואז היא החליטה לעשות מעשה.

למחרת היא לקחה את משכורתה והכניסה את הכסף במעטפה לאחת

המגירות במשרד של רבקה. בשעה 18:00 יצאה מבניין המשרדים ובידה

בקבוק פלסטיק כתום. נסעה לחוף ים שכוח אל ובלי מציל וצעדה אל הים

מבלי להביט לאחור עד שנעלמה במים הגדולים. רבקה והוריה של חגית

לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. אחרי לילה של חיפושים נמצאה גופתה

של חגית ללא רוח חיים על החוף, ולא הרחק ממנה בקבוק פלסטיק כתום

סגור ובתוכו מכתב קצר: " אם יש בישראל כל כך הרבה זאבים שיש להם

ליקויי מאורות, אז אני אמות למען אחיותיי ואחיי הכבשים השחורות

שהן לנצח אור יקרות! "