“בונה חומה”

היא עברה סוג של תאונה,
אך התמאלתה באמונה.
זו הייתה בשבילה התמודדות,
ללמוד לחיות כל יום בהישרדות.
זה היה בשבילה מאבק,
יותר קשה מלגלות סודות שב"כ.
אך היא לא הייתה זקוקה לקב"ן,
היא הייתה חזקה יותר משמירת הבית הלבן.
היא הסתגרה בתוך חדר חשוך,
המשיכה לשמוע את קולו של הינשוף.
התייחסה לכולם דיי מוזר,
לעולם לא סיפרה לאיש, בטח לא לזר.
ניסתה להסתיר אך לא יכלה,
סימני גופה הסגירו את כאבה.
אדם שקצת חשד, מיד החליט לעשות מעקב.
אך בכל זאת היא המשיכה להתכחש,
לחייך,לשמוח,לצחוק,העיקר שלא ינחש.
היא פחדה לומר את שכואב,
לספר את שיושב לה על הלב.
פחדה לומר ,שליבה זקוק לעידוד,
רעב לאהבה, צמא לתמיכה במידוד.
אך לא כזאת שנובעת מחמלה.
כזאת שנובעת מדאגה.
היא שתקה לביזיונות וגידופים,
ביקשה בליבה שתראה לאחרים
רק את הצדדים היפים.
היא לא רצתה להעביר את העול,
לילדיה, שבשבילה יהיו שווים הכל.
היא למדה להפריד בין אלימות לעצבים,
היא הבינה שאין דבר כזה רגשות מעורבים.
הבטיחה לעצמה לבנות להם
חומה, שבה יגנו על ביטחונם.
שלעולם לא יתנו לאבן, ואף הכי
קטנה לחדור לליבם.
כי היא עברה את זה, היא יודעת
בידיוק מה ההרגשה של הכאב הזה.
היא בנתה להם חומת מעבר,
חומה שתגן על עתיד המעבר,
חומה שבנתה היא בהווה שאותה כמעט שבר.