מחסום של זיכרונות

"אני מתגעגע לימים ההם, שהייתי ילד צעיר באוקראינה", הזקן מספר לי. הוא מרכין את ראשו הכבד, הוא מנסה להיזכר. היה אז קטן, כעת אדם בוגר שלא התחיל את לימודיו. היה רוצה, אבל אינו היה יכול. "ההרס שזרעו הגרמנים – הם הביאו לנו את החורבן והדבר הכי קשה שעברנו מימינו: שעבר העם היהודי בכל מורשתו, בכל ההיסטוריה שלנו. הם פגעו והשפילו, רצחו ואנסו, והפכו אותנו לחיות שלהם. לעבדים, לשפחות. רצחו אותנו כי העדיפו את העם שלהם. אנחנו היינו טובים פי מיליון אבל זה לא היה אכפת".
שאלתי אותו מה קרה למשפחה שלו, ביקשתי שיספר את הסיפור. הוא הנהן בשקט ונשך את שפתיו בעדינות. תוך כדי שהוא חולם חלומות הרחק מכאן, מעורפלים וחשוכים מתמיד. הרבה זמן שלא צלל אל מחשבותיו עמוק כל כך. הוא מהסס, הוא מנסה להיזכר אבל בגיל מסוים מתפתח מחסום שהוא לא מצליח לעבור, מחסום של זיכרונות. שאי אפשר לעצור, אבל המוח מפחד לצלול עמוק מידי, זה מסוכן. זה פוגע. זה עצוב וחשוך.
"אני לא זוכר". אומר לבסוף, מסתכל עליי ועיניו נעצמות. אני מוזגת לו מים. עכשיו הוא מנסה לחדור עמוק יותר ומצליח לבסוף. "נזכרתי," אומר לבסוף, לאחר דקות דוממות.
"הם נספו בשואה, בגטו. אמי אמרה לי לצאת דרך פתח שאחד מחבריה מצא, את הפתח לא היה ניתן להרחיב כיוון העובדה שהחור נפער בתוך גדר חשמלית. הפתח היה מתאים למישהו קטן וזריז. מי שלא היה מספיק קטן, היה מנסה לצאת, מתחשמל ונורה. אז אני הייתי היחיד שבגטו שיכל לעבור. אחיי ואחיותיי היו גדולים ומגושמים לגילם. חוץ מאחי הקטן יותר, מיכאל. אני ומיכאל עברנו והתחמקנו בלילה, הוא ביקש ממני שאם הוא לא ישרוד, שלפחות ייקבר בארץ ישראל. היה לו חיבור גדול לעם, חיבור למולדת. הוא אהב את ישראל בכל כוחו ושמע עליה לא מעט: ארץ זבת חלב ודבש. תמיד חלם לעלות לכאן, לדרוך על הארץ ולנשק את האדמה. לצערו הגרמנים לא אפשרו זאת.
אני זוכר את זה במעורפל. על אף שהיה ילד קטן, לאחי היה חיבור מאד גדול לארץ ישראל וחלם כל הילדות שלו להגיע לשם. היה קטן ממני במעט, סך הכל בכמה דקות".
"ומה קרה לאחר מכן?" שאלתי בהתעניינות לאחר שהזקן קינח את אפו והפסיק את הסיפור. הוא הביט בי ואמר לי משפט שאזכור כל חיי: "חוסר סבלנות מכשיל. בתור ילד, אם הייתי חסר סבלנות לא הייתי שורד. עכשיו, זה כבר מלווה אותי למעלה מיובל". חייכתי אליו חיוך קטן, הוא המשיך לספר;
"משם אני כבר לא זוכר. אני יודע שברחנו ליער, ופגשנו משפחה מפוחדת שאימצה אותנו. חיינו ביחד ביער לפי דעתי בערך שנה, אני לא יודע. כבר לא ניתן לדעת. הם היו משפחה טובה, וסיפרו לנו שהגיעו מגטו קרוב לאן שהגענו: יום לפני התפרעות בגטו שלנו ובגטו שלהם.
משה ואני שאלנו על איזו התפרעות הם מדברים, והם סיפרו לנו שבשלושה גטו קרובים לאלו שלנו ואלו שלהם, הגרמנים הציתו שריפה שכילתה את כולם. הם שמעו על זה במקרה והחליטו לנסות לברוח. בגטו שלהם הייתה אפשרות לברוח כי הגטו היה פחות שמור וזה לא היה מאד קשה. הם ברחו ושמעו מאנשים בדרכם ליער, שהגרמנים הרגו את כל הנשים והילדים ואת הגברים שלחו למחנות עבודה או למחנות ריכוז. המשפחה הייתה מורכבת מילדה, נער ושני הוריהם. הנער סיפר לי שאת שאר המשפחה לא הצילו, הם היו עקשנים. הם היו בטוחים שהגרמנים מתורבתים ומשכילים ולא יעלו על דעתם לעשות דבר כזה. לא, הם לא ברחו. כולם נספו שם." הזקן עוצר ואז אומר שנגמר, שאין עוד. שכל הזיכרונות שלו נכלו, כמו האנשים הנוספים שנרצחו, נכלו במשרפות. הוא לא ידע מה קרה עם אבא שלו, הוא לא ידע אם הוא שרד או מת. אבל הוא לא פגש אותו יותר, זה הדבר היחיד שהוא היה בטוח.
החלטתי לגמור את הריאיון כי שמתי לב שלזקן היה קשה. אבל שאלה אחת עלתה במוחי, רציתי לדעת משהו אחד. "ומה עם מיכאל?"
"לא זכה להגיע לארץ ישראל כפי שרצה. מת ממוות של נאצי ארור." אמר הזקן בשקט וקולו חנוק וצרוד. "לא כי הוא נתקל בגרמני, הוא הביא את זה על עצמו. הגרמני בכלל ירה עלי."
נשמתי כאילו נדמה לרגע. הבטתי בזקן והוא הביט בי. "אני מצטערת."