מותר גם לה לבכות

היא עומדת שם. עם התיק על הגב. נעלי ואנס לבנות. גבוהות יחסית. השיער שלה. שונה. מיוחד. טי שירט נחמדה. זרוקה. גינס בויפרנד. כמעט נופל מעל גופה הדקיק.
היא לא צריכה להוכיח כלום. לאף אחד. היא יכולה ללכת עם שיער באיזה אורך שהיא רוצה. אולי הוא פחות יפה שהוא קצר, והוא מתנפח. אבל היא אוהבת אותו. כי יש לו משמעות. הוא נתרם לחולי סרטן. הוא לא סתם קצר. לא סתם נפוח.
היא לא רוצה שיער כמו של כל הבנות. ארוך ובלונדיני וחלק ומושלם. לא, היא לא רוצה את זה.
היא גם לא רוצה גינס צמוד, שיראה את מה שיש לה להראות. היא רוצה להרגיש נוח, חופשי.
היא גם לא רוצה קרופ-טופ, או גופיה. היא רוצה טי שירט. גדול. כמו של בנים.
לפעמים, היא קמה בבוקר, ורוצה להתלבש זרוק. להראות שלא אכפת לה. שלא תמיד צריך צמוד ויפה ושיטחי. לא תמיד צריך את מה שכולם לובשים. לפעמים, היא אוהבת להתלבש ככה. להסתכל במראה, לנער עוד קצת את השיער, ולצאת.
בלי איפור. בלי בושם. פשוט להיות היא. עם העיניים שלה, שיפות בזכות עצמן. ושפתיה העבות, בעלות הצבע החזק.
בלי להתאמץ. בלי לעמוד זקוף, בלי לשים קרם, בלי לשים מייק אפ. בלי להבליט את גופה.
היא רוצה להחביא אותו. להיות בזכות עצמה.
היא עומדת שם, לא חושבת על כלום, לא זזה, לא ממהרת.
באמצע עיר סואנת, בה כל שנייה שווה כסף. והיא? היא עצרה. לא אכפת לה.
היא רק רוצה ליהנות. ליהנות לרגע. בלי לחשוב על מה היה אתמול, על מה יהיה מחר, על מה היא יכולה לעשות במקום לעמוד ככה סתם.
בלי לחשוב מה כולם חושבים עליה.
היא כל הזמן מנסה לרצות. היא אפילו לא יודעת את מי. היא כל כך שקופה תמיד. לאף אחד לא אכפת ממנה. הם חולפים על פניה, בלי להעביר מבט. רואים בעיניה כמה שהיא מבקשת את זה. כמה שהיא רוצה.
שיתייחסו אליה. שיראו אותה. לא בזכות איך שהיא נראית. שיסתכלו עליה, על האישיות שלה. לא על הגוף שלה.
היא עומדת שם. דמעות משקות את הדשא העגום מתחת לרגליה. ובפעם הראשונה, היא לא מתביישת להסתיר את זה. היא לא שמה משקפיים, היא לא מנגבת את הדמעות, היא לא מחכה לבכות בלילה, כשתהייה לבד. היא בוכה. עכשיו. ולא אכפת לה מה חושבים עליה. ולא אכפת לה שיודעים שקשה לה.
כי עד עכשיו אף אחד לא ידע. זה היה סוד שלה. שצמח מסביב לרגליה, טיפס לעבר צווארה, וכיסה את כולה. היא הסתירה כל כך הרבה, שלא יכלה להראות כלום יותר.
אבל אף אחד לא ידע. כי זה לא עניין אף אחד. כל אחד היה עסוק בעצמו, בחיים שלו. עד שמישהו היה מבקש עזרה, ואז כולם כרכרו סביבו, להראות שאכפת להם.
אבל לאף אחד לא היה אכפת ממנה. היא אף פעם לא בכתה, לא ביקשה עזרה. לא הראתה קושי, לא כעסה.
לא שיתפה אף אחד.
ועכשיו, היא עומדת שם, מוצפת בדמעות. אבל דמעותיה יפות. היא יפה כשהיא בוכה. מותר גם לה לבכות. מותר גם להם להתייחס אליה. מותר להם לעזור לה. להראות לה כמה שהיא חשובה להם, כמה היא יפה וחכמה ומיוחדת.
היא צריכה מישהו איתה. כי עד עכשיו היא הייתה לבד.
היא לא סיפרה לכולם כמה היה לה קשה. כמה היא צריכה מישהו שתוכל לספר לו כמה קשה לה. שתוכל לבכות עליו, ולא על הכרית של עצמה. שיוכל להראות לה כמה היא מיוחדת, כמה היא עוזרת לאחרים, כמה היא חזקה, וכמה היא מסוגלת, כמה איפוק יש לה, וכמה סבלנות. כמה צחוקה עדין ויפה, כמה שיערה מיוחד, וכמה שהיא שונה. שונה לטובה. כמה שהיא לא מוותרת לעצמה. כמה שהיא לא מפחדת.
היא צריכה מישהו שיראה לה שהוא שם לב לכל אלו. שהוא שם לב אליה.
אבל עכשיו? עכשיו היא עדיין עומדת שם. בוכה.
בכי עצוב, אבל מהול בשמחה.
היא שמחה שהיא הצליחה להיפתח, לא לפחד לבכות ולהראות שגם לה קשה. שהיא הבינה שהיא לא תמיד צריכה להיות חזקה ומאופקת.
כולם ממשיכים בחיים, חולפים על פניה, בלי לשאול אפילו מה קרה.
אבל לה? לה לא אכפת עכשיו מהם. היא לא צריכה את עזרתם של כל מי שלא עזר לה עד עכשיו. היא משילה את עורה הישן, והופכת להיות אדם חדש. היא נפרדה מכל אלו שלא היו שם בשבילה עד עכשיו, היא לא צריכה אותם.
היא הולכת ככה, עם התיק על גבה. הולכת למקום טוב יותר. הולכת למצוא את עצמה. לדאוג לעצמה לשם שינוי. ואולי, אולי כך היא תמצא מישהו שיהיה שם בשבילה.
אבל היא לא סומכת על זה. היא נפגעה מזה מספיק.
כל האנשים שסמכה עליהם כל חייה, שסיפרה להם הכל, שעזרה להם תמיד, שוויתרה להם, עודדה אותם, ויתרה על אהבות חייה בשבילם. והם? הם לקחו ממנה את כל אלו.
עכשיו, עכשיו היא שוכחת מהם. היא לא כועסת עליהם. היא מודה להם שעזרו לה להבין שאסור לסמוך על אף אחד. היא פשוט ממשיכה הלאה.
יש לה את עצמה, ובינתיים זה מספיק לה.
ועכשיו, עכשיו היא יודעת שאם היא רוצה, היא יכולה לעלות על מטוס, לנחות בניו יורק, לעמוד באמצע הרחוב, בשעה הכי סואנת, במקום שכולם יראו אותה, ולבכות. לבכות מכל הלב. והיא לא צריכה להתנצל על זה.
היא הולכת, בקצב שלה, מוזיקה נעימה מתנגנת בראשה. היא מחייכת. עם דמעות על הפנים, אבל מחייכת.
והיא עפה, עפה גבוה, למקום יותר טוב.