מהצד השני של הגבעה

עוז ירחמיאל. חייל מצטיין. הוא הצטרף לצוות שלי לא ממזמן, לוחמים.
אני לירז, בן 19 ובקרוב אחגוג את יום הולדתי העשרים. הלוואי ויכולתי להגיד כך גם על האחרים אבל בימים האחרונים הכל מעורער. הוצבנו אי שם, רחוק מהבית, כבר כמה ימים וכולם מחזיקים מעמד יפה מאוד.
הדבר היחיד ששומר אותם מלוכדים זו אחוות הלוחמים שבנינו, ביד אחת נשק ביד השנייה אמורה להיות התקווה. אסור לירות אם אין פקודה ישירה ממני, האחראי.
ראיתי הרבה סרטי מלחמה כשהייתי צעיר אבל שום דבר לא משתווה להיות בתוך המלחמה עצמה, להחזיק נשק ולחרוץ גורל. שריונרים באים והולכים, נדמה שהמלחמה הזאת נמשכת כבר נצח ושום צד לא עושה מאמץ לסיימה.
הסוף קרב, קולות בקשר, פיצוצים. התקווה האחרונה שנשארה לי היא שכולם בחיים. פצועים, אבל בחיים.
אני לא מוכן להביא ארון לבית ההורים.

"לירז!" נדב קרא לי. "לירז!"
קמתי על רגליי והזדקפתי, משיל מעלי את קורי השינה. אור הבוקר עלה לאט על פני והסתובבתי רק בכדי לראות את פניו המודאגות של נדב.
"מה קרה נדב?" שאלתי.
"עוז, עוז. הוא נעלם לירז, עוז נעלם."
לא.
"איפה הוא היה בפעם האחרונה? מי ראה אותו?"
נדב מלמל משהו וכיווץ את פניו, מנסה לדלות פרטים ממוחו בעודו משתלט על הפאניקה שגרם לעצמו, בעיקר.
נו נדב. נו.
"אני ראיתי אותו, הייתי חצי ישן המפקד, הוא עשה איזה משהו… אני לא זוכר… הוא אמר שיחזור בקרוב וביקש שלא אגיד לאף אחד אבל התכוונתי להגיד לך, אני מבטיח! לא הייתי נותן לו לצאת בלי להגיד לך, אני יודע שאסור לו!"
הנהנתי. "זה בסדר נדב, עזוב את זה עכשיו. אני אצא לחפש אחריו."

אחזתי חזק בM16 שלי ופילסתי את דרכי בין העשבים השוטים של הגבעה, האוויר הצח הכה בגבי וכאילו איוורר את מדי המיוזעים. הרגשתי את תחושת החופש מהולה בתחושת פחד ענקית. הפסקת האש החלה אתמול, אבל אף אחד לא בטוח. כבר למדנו שהפסקת אש אצלם מעולם לא הייתה הפסקת אש אמיתית ולכן נקטנו בצעדים מיומנים. סימנתי בלי מילים לשני חיילים גבוהי קומה להצטרף אלי. הם נעמדו בטור וככה צעדנו צעד אחד צעד עד שלבסוף ראיתי אותו, דמות קטנה, מרחוק.
"עוז! עוזי!" צעקתי.
הדמות זזה לכיוון צעקותי והשקיפה מצדה השני של הגבעה, ראיתי את ה M16 תלוי על גבו, המדים שלו היו רפויים וגדולים ממידותיו.
"עוז תחזור לפה!" צעקתי לעברו שוב כשלא שמעתי אותו משיב לי, "זאת פקודה!"
ראיתי אותו מסתובב שוב ומרים את ראשו. לפתע, בחדות, הוא הרים את הרובה שלו וטען אותו. ברכיי רעדו כשראיתי אותו אוחז בכלי.
"אנחנו רוצים שלום, תמיד שלום, מדברים על שלום כל הזמן אבל הידיים שלי מגואלות בדם, לירז!" הוא צעק. "זה לא שלום, זו מלחמה והיא לא נפסקה. אני נושא איתי אנשים מתים, על הגוף שלי! על הגוף שלי בן אדם! למה אנחנו מדברים על שלום ואף אחד לא באמת ממש אותו? מה הטעם? איך אנחנו מדברים על שלום ומחזיקים רובה ביד?"
"עוז בבקשה בוא לכאן ונדבר על זה!" צעקתי. הדמות הקטנה התרחקה. אילו יכולתי להביט לו בעיניו החומות ולסטור לו, שיתעשת כבר. מלחמה משנה אנשים, הורסת ילדים ובונה גברים. מלחמה עושה הכל אחרת, שלום זה כבר מזמן רק חלום של נאיבים. לעולם לא יהיה שלום כשאנשים מרוויחים מיליונים על כלים מזוינים. לעולם לא יהיה שלום כשהעולם שלנו חומרי שכזה, כשיש שנאה שמופצת לכל עבר בלי מטרה.
ראיתי את הדמות צונחת ומשם ראייתי טושטשה.
עוז ירחמיאל. חייל מצטיין. הוא הצטרף לצוות שלי לא ממזמן, לוחמים.
הוא עמד בכל המשימות, כמו לוחם אמיתי. הוא היה מיומן, זריז, טוב. גאווה ליחידה, גאווה לצבא הגנה לישראל. הבעיה היחידה הייתה הצבא שהגן על ישראל אבל לא עליו. עוז נפל, צנח אל האדמה הלחה מטל. האור שבעיניו כבה מזמן אבל הבוקר הוא כבה סופית, עוז כבר לא היה אותו הדבר.
עוז חלל.

רבים יגידו שהיה גיבור והם צודקים. כמעט נפחתי נשמתי בקרב אילולא עוז. הוא הגן עלי וחיפה עלי, יורה לכל עבר בשביל לנטרל את האיום, הסכנה, המחבלים. הקרב משנה את כולם, את פני האנושות, את האדם. פיזית אתה יכול לראות שינוי רב ומנטלית? אתה יכול רק לנחש. יוצא עם קיטבק על הגב, רובה ביד. חוזר עם מטען כבד, נפשי, או לא חוזר בכלל.
עוז לא עמד בזה. מטח היריות לא היה החולשה שלו, גם לא האחדות, לא הגעגועים הביתה, לא. זו הייתה רק האכזבה שמילאה אותו, אני זוכר שאמר לי בלילה שלפני.
"מתי יהיה שלום, לירז?" שאל. "אנחנו רק אומרים 'שלום, הנה נביא שלום' ובמקום זאת אנחנו מביאים ארונות עטופים בדגלים. אנחנו מביאים חיילים מתים. זה שלום זה? שלום מחורבן הבאנו. עוד חיילים לעמוד בשבילם בטקס יום הזיכרון, עוד אנשים לקבור. עוד משפחות שכולות לרשימה. אני רוצה להביא שלום אמיתי לעולם, לירז. מתי יבוא היום שאוכל להניח את הנשק על האדמה, להרים את הידיים, להסתובב ולדעת באמת שאף אחד לא ירה לי בגב? שלא נצטרך לעשות עוד מארב, לירוק עוד קצת דם בשביל מידע… שלא נצטרך לסבול ולהגיד לילדים שלנו שנלחמנו בשביל שהם לא ילחמו. שנוכל לחיות כמו שצריך, בלי לפחד. מתי יהיה שלום ולא הפסקת אש?"