מבט של שנייה, מראה הכל… (המשך)

רציתי להפסיק להיאבק. אין לי הרי בשביל מה. יתום אשר נורה על ידי שוטר. אבל היה משהו אחד שהחזיק אותי. הכלב שלי. ההאסקי הסיבירי, העונה לשם וייס*. נזכרתי בליקוקיו החמים, ובפעמים שהיה קופץ עליי וכובד משקלו היה מפיל אותי אל הקרקע הרטובה. וייס לא יוכל להתקיים בלעדיי. ואני לא אוכל להמשיך להיאבק בלעדיו. רציתי לראותו בפעם האחרונה, לזכור ולהרגיש את מגע לשונו הרטובה בפעם האחרונה. התכווצתי לתנוחת עובר, כדי להמעיט את הכאב. אך זה לא עזר. שרקתי. כן. זה הדבר היחיד שנותר לי לעשות. השתררה דממה, פרט להד השריקה העמום. עיניי החלו להיעצם, סוף-סוף. דמות אפורה החלה להתקרב לעברי. ככל שהתקרבה ראיתי אותה יותר ויותר בבירור – זה היה וייס. אז אכן משאלתי התגשמה, זכיתי להרגיש את מגע לשונו. הוא ליקק את לחיי, והתעלפתי. ניצבתי בשדה ענקי – בצד אחד היה וייס, שלולית הדם והכביש הרטוב. בצד השני – היה גן ענקי. ביניהם הפריד שער מתכת וחומה. הוריי נגעו בשאר וחייכו אליי. ידעתי מה לעשות: הייתי צריך לבחור. לבחור בחיי הנצח בגן העדן עם הוריי, או להמשיך את החיים עם וייס. זו דילמה קשה. מלאך מכונף ולבנבן ניצב ליד הוריי, בגן אשר הגדרתי כגן העדן. "אני בוחר," אמרתי ומיד הוספתי,

_____________המשך יבוא!____________