מבט מגן העדן (השעה מאוחרת אבל מקווה שתקראו)

בחיקו של הרוצח, כך קרה, סופרו עלילות דם וגלדים שטרם ריפאו עצמם,
היא צועדת אט אט, בשקט בשקט על שיבולי החיטה ושדות הפרחים,
רגליה יחפות- מדממות, עינייה שמוטות לקרקע ולעתים מביטות בחיפזון לשמיים,
שמיים בתוך שמיים, אך אותם העננים אי שם למטה.
הנוף נראה כה שלו, השמיים כה תכולים, העצים מושלמים וירוקים עד כאב,
כשהצבעים עזים כל כך זה כואב קצת בעיניים.
שביל האפר לא נגמר כבר שנים, החול לוהט בין אצבעותיה המדממות
ושערה הנושר עם הרוח איבד את צבעו בשנה שעברה וכעת היא רק אסופית אפורה,
אי שם מול שדה השושנים ניצב עץ ושורשיו מזמזמים מנגינות נעורים,
אסופית אומללה ונידחת, מוכת גורל, גם את רחמי אלוהים היא הרוויחה,
איתנה להפליא.
כי מי שאלוהים מרחם עליו, כנראה מדמם כולו.