למען המלך פיטר

"אל תעשי את זה! בבקשה אל תעשי את זה!" הוא התחנן
הסתכלתי עליו בעיניים אטומות.
לא הרגשתי שום נקיפות מצפון. שום דבר.
בעצם לא הרגשתי כלום.
הראש שלי היה ריק ממחשבות והלב שלי ריק מרגשות.
הוא יכל להתחנן ימים שלמים. לא שמעתי אותו.
זו בכלל לא אפשרות לרחם עליו.
זו מלחמה. ובמלחמה הורגים.
ואין לי שום בעיה להרוג אנשים כשהם מאיימים על חיי.
"בבקשה! יש לי אישה וילדים! אני רוצה לראות את התינוקת החדשה שלי! אנא ממך! רחמי עלי!" בכה
הנפתי את חרבי והתכוונתי לתקוע אותה בליבו. אינני מכירה את האיש הזה וגם לא אכפת לי.
"לא! טמרלין, לא" שמעתי את קולו של המלך פיטר ומיד שמטתי את חרבי והסתובבתי.
פיטר עמד, שערו הבלונדיני הרטוב נדבק למצחו בצורה שהחמיאה לפניו ועיניו הכחולות ירוקות שידרו כאב. בחנתי אותו מכף רגל ועד ראש וחיפשתי את מקור הכאב שניבט מעיניו.
כתם אדום שהכהה את הטוניקה האדומה שלו שהייתה מתחת לשריונו תפס את עיני- ידעתי שזוהי חרבו של האדם המסכן שכמעט הרגתי עכשיו שהשאירה את הפצע הנוראי בבטנו של פיטר.
בנוסף חץ הזדקר מכתפו, וחתך גדול היה על לחיו, וברכו הייתה מעוקמת בצורה מוזרה.
ראיתי כיצד שריריו רועדים במאמץ להחזיק את עצמו עומד. מיד ליבי ומוחי הריקים התמלאו באהבה ובכאב למראהו של המלך הצעיר והפצוע.
"פיטר" מילמלתי
עינינו נפגשו וראיתי בעיניו אהבה ונחישות גדולים כל כך שברכי פקו וכמעט שנפלתי.
בקושי הייתי מודעת לאיש המסכן שברח על נפשו בזמן שהייתי שקועה במלך .
לפתע ראיתי את עיניו של פיטר נפערות באימה
והוא זינק לכיווני וזעק "לא!".
כאב נוראי טלטל את כל גופי כשהרגשתי את החרב שננעצה בגבי שיספה אותו ויצאה באמצע חזי מספר מילימטרים מלבי.
רגלי התמוטטו תחתי ונפלתי על ברכי.
הבטתי לאחור וראיתי את המלך פיטר משסף את בטנו של הלוחם בשעה שהוא נעץ סכין קטנה בשקע שבין צווארו של פיטר לכתפו.
הלוחם נפל מת ופיטר השתטח על הקרקע לצידי.
"טמרלין" הוא התרומם על ברכיו ותפס אותי כשהתמוטטתי לגמרי
"פיטר" לחשתי ידעתי שזו עומדת להיות הפעם האחרונה שאקרא בשמו.
הוא שלף את החרב מגבי באותה קלות ששלף חרב מנדנה
"את לא תמותי. תחזיקי מעמד" אמר
הבטתי למעלה על פניו של המלך הצעיר.
"אני מצטערת " לחשתי הכאב הקשה עלי את הדיבור.
"את לא יכולה למות, את צריכה להיות מלכתי " לחש. הסתכלתי עליו, הוא היה פצוע בצורה אנושה. ידעתי שהוא לא יצליח להחזיק את עצמו עוד הרבה זמן ואכן הוא קרס אוחז בי.
וכך שכבנו שנינו באמצע שדה הקרב, מדממים וחסרי כוחות.
"פיטר אתה חייב להחזיק מעמד! אתה המלך" אמרתי "אחי ימלא את מקומי. הנסיך ליאון יהיה טוב ממני" אמר ושלף תוך דיבור את הסכין מצווארו.
כעת כשכלי הנשק הדוקרים סולקו מגופי וגופו יכל לחבק אותי ואני הנחתי את ראשי על השקע שבין צווארו לכתפו עוצרת את הדם בעזרת ראשי.
"אני אוהב אותך טמרלין. את הלוחמת הטובה ביותר שאני מכיר. תודה על הכל" הידק את חיבוקו
"אני אוהבת אותך המלך פיטר. אתה מלך טוב מכל מלך שאני מכירה" התוודתי גם.
הוא נישק אותי ונישקתי אותו בחזרה.
הנשיקה הראשונה והאחרונה שלנו.
בראשי ראיתי שוב את ההכתרה שלו לפני שנתיים כשמלאו לו שמונה עשרה.
הבטתי בו אז מלמעלה בהערצה.
הייתי רק קשתת ששמרה מלמעלה על האולם והייתה מוכנה לירות בכל מי שינסה לפגוע במלך החדש.
בשנתיים שאחר כך התקדמתי בצבא עד שהפכתי למפקדת יחידת הקשתים והייתי נוכחת בישיבות המלחמה והשמירה. כך הכרתי את פיטר באמת.
לפני כן הוא היה בעיני רק דמות נערצת. אהבתי אותו כמו שכל נתין אוהב את מלכו הטוב .
אבל אחרי שנתיים של שיחות והצצות חטופות לחייו התאהבתי בו.
היינו מטיילים שעות על החומות בטענה שאנחנו דנים בסידורי האבטחה בעת שדיברנו על דברים אחרים לחלוטין.
הוא היה מניח את ידו על כתפי בכל הזדמנות- כאשר שיבח אותי, כאשר נתן לי פקודות או סתם כשבקשיב לדיווחי.
גם אני הייתי "נתקלת" בו בכל הזדמנות שהייתה לי.
אהבתנו פרחה בין קרבות קטנים לבין ימי שלווה.
לאחר זמן מה המלך הצעיר הפסיק להסתיר את עצם העובדה שהוא מאוהב והממלכה כולה ידעה שמתישהו המלך פיטר יהפוך את הליידי טמרלין למלכתו.
ואני חיכיתי ליום בו יאמר לי מפורשות שהוא אוהב אותי.
והיום הזה הגיע. באמצע הקרב הגדול.
"טמרלין" הוא לחש ליד אוזני ואני פקחתי את עיני והתנערתי מהזכרונות
"קומי. זאת פקודה" אמר בקול מצווה
ניסיתי לקום אך הכאב היה עז.
"טמרלין את חייבת להמשיך להילחם" אמר ביאוש
"ומה איתך?"
בתשובה הוא שלף את החץ מכתפו- זו שלא נשענתי עליה- וניסה להתרומם.
זה בעזרתו של השני קמנו לאט
תרועות של לוחמים מארצנו נשמעו כשראו את מלכם קם
המלך הרים את חרבו מהאדמה האדומה מדמנו ואת הקשת שלו והגיש לי.
הקשת שלי נשברה ולכן נלחמתי בחרבי.
התחלתי לירות באויבים ופיטר להילחם בחרב.
כל הזמן הרגשתי את הדם נוזל על גבי ובטני וכל יריה הכאיבה לי אך לא הפסקתי. אני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי.
"למען המלך פיטר! " צעקתי בספונטניות כאשר גל נוסף של חיילי האויבים הגיע
"למען המלך פיטר! " נשמעו קריאות מכל הכיוונים
ראיתי את המלך מחייך אלי באהבה וגאווה.
נפלתי, והכל סביבי הסתובב .
"אני אוהב אותך טמרלין " שמעתי שוב את קולו של פיטר בראשי בעת שפיטר האמיתי צעק ורץ אלי
"תנוחי בשלום אהובתי" הוא אמר בהשלמה וחייכתי אליו .
לא היה לי כוח לדבר אבל שידרתי לו בעיני את אהבתי לפני שהכל ישחיר