לזכר חללי מערכות ישראל

אני לא יודע את מי יעניין הסיפור שלי", אמר לי הרצל כשביקשתי לשמוע ממנו את סיפור המלחמה האישי שלו. "הסיפור שלי פשוט, היו עוד אלפים כמוני. אין כאן שום מבצע הרואי, לא עשיתי שום דבר מיוחד, אני אפילו לא שירתי כחייל קרבי…"
התעקשתי, ומה אומר, אותי הוא דווקא הצליח לרתק. הרגשתי כיצד אני נסחפת לתוך הסיפור. המלחמה החלה קורמת בדמיוני עור וגידים, משהו שונה ממה שהכרתי עד כה.
במשך השנים ראינו עשרות סיפורי גבורה מיוחדים של חיילים בשדה הקרב. ראינו סרטים מרגשים על אלה שאינם עוד עמנו. שמענו וקראנו אינספור פרטים בדיווחים היסטוריים ובניתוח שלאחר המעשה. אבל כאן, שמעתי בפעם הראשונה את הסיפור ה"שגרתי" שמלווה רבים כל כך מאלה שחיים בינינו. אלפי אנשים שהיו מוכנים למסור את נפשם, אנשים שהסתכנו כדי לבצע משימה קטנה או גדולה, אנשים שנושאים מטען של כאב ממראות שראו ומחוויות שעברו – במלחמת השחרור, ששת הימים, יום כיפור, שלום הגליל ואולי אף בימי השגרה הישראלית הקשה.
אנשים שאלמלא הם ושכמותם – מה היה קורה לנו, לעם ישראל שישב בביתו ובמקלטיו, כוסס ציפורניים ומתפלל לישועה?
אז מה אם היו עוד רבים כמותו – מי אמר שלא כולם היו גיבורים? מי אמר שכל אחד מהסיפורים שלהם אינו מדהים, מעורר מחשבה ומזעזע גם יחד?
סיפורו של הרצל
יום כיפור 1973, אחת בצהריים, נקישה בדלת. ליד הדלת חייל במדים, ומאחוריו חונה רכב צבאי.
"תתכונן ליציאה בתוך שעה – פרצה מלחמה".
אמא הורתה להכין לי אוכל במהירות כדי שאשבור את הצום. וכעבור שעה כבר יצאתי לדרכי.
השתייכתי ליחידת הנדסה ימית. שאומנה לבנות פתרונות מעבר מעל למכשולי מים. נקודת המפגש שלנו הייתה בחיפה, ליד הקישון.
המלחמה תפשה את צה"ל בלתי מוכן, וכמוהו גם אותנו. מדים חולקו ללוחמים, אבל לי לא נמצאו מכנסיים במידה המתאימה, אז יחד עם החולצה הצה"לית לבשתי מכנסי ג'ינס בגוון דומה לחאקי – מה שגרם לי בהמשך לפרפורי בטן לא מעטים, שלא אפגע חס וחלילה על ידי כוחותינו… אבל זה לא היה הכל. במהירות שיא נאלצנו לחשוב על פתרונות ואלתורים לכל מיני בעיות שהתעוררו – כמו למשל, איך להוביל את הלאנצ'ים – ספינות הגרר – מחיפה אל הדרום…
הפתרון נמצא ברכב שלל רוסי, שנלקח במלחמת ששת הימים, והמתין במחסנים לעתות חירום. מדובר היה ברכב כבד, בעל כושר עבירות גבוהה – יתרון חשוב כשמעוניינים להגיע במהירות שיא, בדרכים לא דרכים, אל היעד.
מתנדבים להובלת הספינות נבחרו, וביניהם הייתי אני – בחור צעיר שפחות משנתיים חלפו מאז שחרורו מהשירות הסדיר. בתור שכזה, עדיין זכרתי את ה"פטנטים" שלימדו אותנו בקורס. ישבתי וחתכתי מקל של מטאטא לקטעים באורך של כ-10 ס"מ, חידדתי כל אחד כמו עיפרון, והנחתי בצד.
"מה אתה עושה"? שאלו אותי.
"מי יודע", עניתי, "אולי יירו עלינו בדרך והספינות ינוקבו, המקלות האלה מתאימים לסתום את החורים במצב חירום".
12 משאיות יצאו לדרך, דרומה. בזו אחר זו שבקו המשאיות חיים, ונותרו מאחור. בבאר שבע נתקעה המשאית השמינית. נותרו רק ארבע.
"אל תדאגו חבר'ה", ניסיתי לעודד, "מי שהצליח להגיע לכאן בשלום, כבר יגיע עד לסוף". ככה באמת היה. מכאן ואילך המשיכו כל המשאיות להתקדם ללא תקלות.