להתראות

" להתראות " עומד יניב ומחבק את בן גיא ושיר.
" אני מבטיח, אני אחזור, אני אחזור עוד לפני שתרגישו שהלכתי "
דמעות נקוו לשיר ביתו בת השש שעוד לקרוא בקושי יודעת.
" את חייבת להיות חזקה עכשיו, בשביל הילדים " לחש לי
" איך אני אהיה חזקה אם המחשבה שאותה מחשבה שעוברת להם בראש עוברת לי " אני לוחשת חזרה ונושמת עמוק.
" אהובתי, אל תדאגי אני אחזור גאה אוחזק את דגל ישראל בין ידיי ואתם תראו.. " אומר ופונה להעמיס את התיק לאוטו
" ילדיי אתם עוד תהיו גאים באבא שלכם "
יניב מתניע את האוטו מגניב עוד מבט לאחור ויוצא לדרך.
אבל אני יודעת, וכל כך מפוחדת מהאמת הכואבת.
לחזור משם נראה כבילתי אפשרי.
הימים עוברים וילדיי ואני סופרים את השעות הדקות השניות בדריכות ומתפללים לרגע שנראה שוב את האיש שהערצנו כל כך.
אבל הרגע הולך ומתרחק.
עד ששיר מתעוררת באמצע הלילה למשמע ג'יפים שעוצרים בחניית ביתנו.
שמדרגות חורקות ואני רק מתפללת.
הדלת נפתחה ובדלת..