להתאהב באויב-פרק 2 (:

"קדימה, לקום!" שמעה אנה את החיילים הבריטים צועקים.
"סליחה?" ניגשה לנערה שנראתה בת גילה. "כן?" חייכה אליה הנערה.
"מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו? למה אנחנו ערים?" שאלה בשקט.
"אנחנו הולכים לחדר האוכל, לאכול. ואחר כך אני מניחה שיתנו לנו לעשות משהו"…. אמרה וחייכה אלי.
"בטח ואני נתקעתי עם החייל הבריטי הזה" מלמלה אנה. הנערה צחקה.
"אני ג'ולי" והושיטה את ידה.
"אנה" חייכה אליה ולחצה את ידה.
הן יצאו מהבקתה. כמובן שפיטר כבר חיכה שם לאנה.
"אין פרטיות, הא?" מלמלה. "לא" חייך אליה.
"איפה זה בכלל חדר האוכל… או מה שזה לא יהיה?"שאלה אנה.
"בואי אחרי" צחק והם התקדמו לכיוון חדר האוכל.
הם נכנסו לחדר האוכל. "הלכתי לתפוס לנו מקומות, קחי לך לאכול" חייך אליה.
"בטח שאתה מחייך בטח האוכל מורעל" מלמלה לעצמה.
היא לקחה צלחת ונעמדה בתור. לאחר כמה דקות חזרה עם צלחת עמוסה באוכל.
היא התיישבה לידו ושיחקה באוכל עם המזלג.
"למה את לא אוכלת?" שאל פיטר. "אני לא אענה לך על השאלה הזאת" מלמלה והזיזה את הצלחת.
"את חושבת שזה מורעל, נכון?" שאל אותה בשקט. החיוך כבר לא היה על שפתיו.
הוא לקח מידה את המזלג והעמיס אותו בפירה. הוא הראה לה את המזלג העמוס ושם בפיו.
"רואה, לא קרה לי כלום!" צחק והחזיר לה את המזלג. "חבל" מלמלה והתחילה לאכול.
אנחת יאוש יצאה מפיו.
"מה אנחנו נעשה אחרי שנאכל?" שאלה בשקט.
"יש לך כמה אפשרויות. לסרוג, לתפור, או לעשות מה שאת רוצה, לטייל באזורים שמותר לך לטייל בהם"
חייך אליה.
"תפסיק כבר לחייך, אתה מחייך יותר מדי." אמרה לו וגלגלה את עיניה.
"איפה שמים את הצלחת?" שאלה כשסיימה לאכול.
"תשאירי על השולחן" חייך. "אז מה את רוצה לעשות?" שאל אותה כשיצאו מחדר האוכל.
"לשכב במיטה ולא לעשות כלום" אמרה והתחילה לרוץ לעבר הבקתה.
"היי! אנה!" שמעה את פיטר צועק. הדמעות החלו לזלוג על לחיה.
היא נכנסה לבקתה ונשכבה על המיטה שלה, בוכה בשקט.
פיטר הגיע כעבור כמה שניות והביט באנה בוכה.
הוא התקרב אליה, ופשוט חיבק אותה. הוא עטף אותה בזרועותיו החסונות והיא עצמה את עיניה.
לאחר דקות אחדות נרדמה. הוא השכיב אותה במיטה וכיסה אותה.
הוא ידע למה היא נרדמה כל כך במהירות. היה ברור שלא ישנה כל הלילה.
"חלומות מתוקים אנה" חייך ויצא מהבקתה.