להיות בבית כלא של פסיכופת- פרק 3, הוא יצטער על היום הזה

התעוררתי כשציפצופים ליד אוזני. אחות התקרבה אלי ונתנה לי לשתות קצת מים. "היא מאוד חלשה ורזה, מצבה הבריאותי אינו טוב. בנוסף, אני חושש שהיא לא תזהה אתכם…" אמר רופא אחד לזוג אנשים שבהו בי ללא סיבה.
"היא התעוררה" אמרה האחות שנתנה לי מים. הזוג התקרב אלי במהירות. "היי היילי" אמר האיש. "קוראים לי קרטר" אמרתי באדישות. "לא חמודה, קוראים לך היילי" התעקש האיש. הרופא הביט בהם ואז אמרה האישה, "לא משנה. קרטר, אני לידיה וזה בעלי תום. אנחנו… הוריך. את זוכרת אותנו?" שאלה לידיה בתקווה. "אולי… קצת…" אמרתי וכיווצתי את פני.
חיוך ענק מילא את פנייה של האיש ואושר קרן ממנה. היא חיבקה אותי חזק ודמעותיה נזלו עלי.
הרופא התקרב. "היא צריכה לנוח" אמר. "איך את מרגישה?" שאל. "נורא" השבתי. בינתיים הזוג הלך. "איפה ג'ייני?" שאלתי.
"בהתאוששות. אנחנו עושים בדיקות רעלים למקרה שהמים לא היו נקיים" אמר ברוגע. "אז… היא תהיה בסדר?" שאלתי וחיוך קטן עלה על פני. "בריאה כמו סוס" אמר הרופא.
"מה אם דני? ורון?" שאלתי בדאגה. "דני איבדה הרבה דם. ייקח לה זמן להחלים אבל היא תחיה" אמר הרופא בהקלה. "ומה אם רון?" שאלתי שוב. "אין כאו שום רון" אמר. "מה?! לא! לא! רון עדיין שם!" והפעם אין אומנם מי שיכה אותו אבל אין גם מי יאכיל אותו. "לא דווח לנו על שום רון. מצטער קרטר" אמר הרופא ונד בראשו. הייתי כול כך עייפה. רציתי לישון אבל לא יכולתי. לא יכולתי לעזוב את רון.
"תשלחו לשם צוות חיפוש. במרתף שבו היינו כלואים יש שמונה דלתות עד שמגיעים לכלובים…" אמרתי ישנונית. הרופא הזריק לי חומר הרגעה.
"בבקשה תמצאו אותו… בבקשה…" מלמלתי ונרדמתי ללא יכולת להתנגד.
"ד"ר בורן" ניגשה אחות אל הרופא. "כן לינדה?" שאל.
"המשטרה עשתה קצת מחקר… מי שהחזיק את קרטר, דני וג'ייני הוא פסיכופת ששמו מרליק" אמרה בדאגה.
"אז?" שאל הרופא בחוסר עניין. "לפי מצלמות האבטחה הוא נכנס לבניין לפני חמש דקות" אמרה בפנים חיוורת.
הצבע נזל מפניו של הרופא. "אני רוצה שכולם יתפנו מכאן בשתי הדקות הקרובות. תודיעי בזימונית שלך לכולם על קוד שחור" אמר הרופא.
האחות הנהנה נמרצות. "אבל ד"ר בורן?" היססה. "הקוד במצבים כאלה היא לבצע נעילה. אף אחד לא יוצא ואף אחד לא נכנס" אמרה האחות.
"אם מה שהמשטרה אמרה נכון, הוא יבוא בשביל הבנות. תוציאי אותן מכאן ונגמור עם זה" אמר הדוקטור בפנים קשוחות.
"להפקיר אותן?" שאלה המומה לינדה. "פשוט תעשי את זה לינדה" אמר הרופא בחוסר סבלנות והלך.
"ד"ר… בורן?" שאל איש אחד. "כן?" שאל הרופא.
"אני אבא של דני…" גמגם בפחד האיש.
"אני.. אני יכול לראותה?" ביקש בבכי קלוש.
"לאף אחד אסור להיכנס לחדר שלהן בלי סמכות רפואית" אמר הרופא. "אני מבין…" אמר חלושות האיש ונשך את שפתו התחתונה.
"אבל אני מניח שנוכל לחרוג פעם אחת…" גמגם הרופא.
"הו תודה לך! תודה רבה!" אמר האיש מאושר וחיבק את הרופא.
"דני?…" שאל האיש כאשר נכנס לחדרה.
"היא ערה?" שאל את הרופא. הרופא נד לשלילה.
"אני יכול להתקרב אליה?" שאל בקול רועד. "כן" אמר הרופא. "ד"ר בורן!" נשמעו צעקות מהמסדרון. "אתה תסתדר כאן לבדך?" שאל הרופא ולפני שהאיש הספיק לתת לו תשובה הסתלק והלך למקרה טראומה שהגיע.
"שלום דני…" לחש האיש.
"זוכרת אותי?" שאל. דני החלה להתעורר. "אוי אלוהים!" אמר האיש בתקווה. "דני?" לחש שוב. "איפה אני?" שאלה. "את בבית חולים" אמר. "זוכרת אותי? אני אבא שלך" אמר.
"מר..ליק!" לחשה בפחד. בקושי ללחוש היה לה כוח. "לא זה אבא" אמר האיש. דני הנידה ראשה לשלילה. "אבא שלי מת בתאונה כשהייתי בת שבע…" לחשה.
"אתה תשלם על מה שעשית לי וולדמוט!" לחשה בכעס דני.
"נראה שאת זה שכחת לציין רובי!" דיבר מרליק בכעס אל האוזנייה באוזנו.
"טוב הגיע הזמן לחור לגיהינום דן" אמר מרליק בחיוך והזריק לה חומר הרדמה.
"לא…" לחשה דני ונרדמה כעבור שנייה.
"כמה חומר הרדמה שמת במזרק הזה?" שאל מרליק את האיש בקו השני. "מספיק כדי להרדים שישה סוסים תוך עשרים שניות" אמר האיש בצחקוק.
מרליק גלגל את עניו ולקח את דני בידיו. הוא הניח אותה על כיסא גלגלים, שם עליה פאה לבנה מסורבלת ועטף את גופה בשל צבעוני של זקנות.
"אל תדאגי מירה" אמר מרליק. "אנחנו הולכים עכשיו הביתה" אמר ויצא מהבניין.
"איפה הוא!" צעקו השוטרים. "הוא היה ממש כאן…" גמגם הרופא.
"מה לא מובן בהסגר??" צעקו השוטרים.
"קדימה" אמרה שוטרת אחת. "הוא בטח לא הרחיק לכת" אמרה ויצאה מהבניין.
השוטרים החלו לרוץ לצד שמאל.
לינדה יצאה החוצה. כול שראתה היה איש עם זקנה, האיש הסתכל מידי פעם בחטף לאחור וזה הסגיר אותו.
"שם!" צעקה לינדה. מרליק הבין שעלו עליו ורץ לתוך המכונית הכחולה הכהה שלו.
"שם!" צעקה שוב לינדה. מרליק הוציא את רובו וירה על לינדה.
כשנורתה, הייתה בשוק.
עיניה התרחבו והיא הסתכלה על פצעה המדמם.
לבסוף נפלה על הכביש המחוספס והחלה לפרפר.
שני שוטרים עצרו לידה וקראו לעזרה, השניים האחרים ירו על מכוניתו של מרליק, אבל הוא הצליח לברוח.
"לינדה! לינדה!" צרח ד"ר בורן.
"לא!" צעק שוב הרופא. "הכול באשמתי…" מלמל.
"תבטיח לי…" לחשה לינדה.
"מה?" שאל. "תבטיח לי ג'ורג'" ביקשה.
"הכול" אמר והסתכל עליה בדאגה, בידיעה שזה הסוף.
"תציל את דניאל" אמרה וראשה נפל הצידה וחזהה ועיניה חדלו לזוז.
ג'ורג' החל לבכות.
"אני אציל אותה" אמר בנחישות. "והמרליק הזה, יתחרט שהוא אי פעם נגע בבת שלנו" לחש ונשק לה בפעם האחרונה.