לב המרד

הקדמה
אני מבקש מכם , הקוראים , לקרוא את הסיפור בראש פתוח וללא כל דעה קדומה. הסיפור לא בא להביע דעה פוליטית או דתית כלשהי , למרות המסר הדתי המודגש בה. אלא רק לתאר ולהסביר את רגשותיו ותחושותיו של המורד , שהחליט שהוא מוכן להקריב את חייו למען האידאלים שלו.
ההיסטוריה של עמנו מוצפת במרדים , בעת העתיקה וגם בעת האחרונה , ואני רק רוצה שאנשים יבינו את ליבם של אותם אידיאליסטים שהיו מוכנים להרוג ולהיהרג , בשם הערכים בהם האמינו.
בין אם אתם מסכימים עם המרד ותכליתו , ובין אם לא. בין אם אתם מסכימים עם ההשקפות שהביאו למרד ובין אם לא, אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה לקרוא את הסיפור ברצון ולנסות להיכנס לנעליו של המורד הצעיר שמנסה להציל את עולמו ואת מה שהוא מאמין בו.

סיפור זה מוקדש לחיילי צה"ל , שמחרפים נפשם בכל יום על מנת לשמור עלינו ועל מולדתנו , אליה שבנו אחרי אלפיים שנות גלות. הסיפור מוקדש גם לכל המורדים היהודיים בכל הזמנים , ממרד המכבים , המרד הגדול ומורדי הגטאות , שנלחמו כנגד כל הסיכויים בשבילנו.

קריאה מהנה.

לב המרד

חושך.
השמש מבצבצת בקושי מבעד לסריג העבה.
עכשיו כבר אין דרך חזרה ,
עוד מעט יישמע הסימן.
אני מהדק את אחיזתי בסריג ובקת ונושם עמוק ,
רק פעימות ליבי מפרות את הדממה.

אני זוכר מצוין איך הכל התחיל.

"קדימה כבר!" צעק חננאל לכיווני, "לצעוד בהרי ירושלים אחרי רדת החשכה זה לא רעיון טוב במיוחד, נכון?" אמר בעוקצנות.
כשהגעתי לתחתית הגבעה הוא רק עמד וצחק, "האצן ממודיעין הפסיד למלומד מירושלים?"
לא התאפקתי והצטרפתי לצחוקו , שנינו ידענו שלמרות יכולותיי הפיזיות הגבוהות הוא ינצח אותי בריצה בכל עת.
"זה מה שקורה כשהולכים ברגל מחברון לירושלים , מפריזים במהירות ההליכה ואז מחליטים שאם לא נרוץ כל שאר הדרך יאכלו אותנו התנים בלילה, " השבתי לו.
הוא טפח על כתפי ואמר, "רק שאם אני צודק , אשתי תצטרך לכתוב את המילה 'טיפש' על המצבה שלי."
זה עתה חזרנו מניסיון לסחור ביצירות מתכת ומלאכת מחשבת שהוריש לו דודו של חננאל, מה שסיפק לנו הפוגה קלה מכל מה שקורה בירושלים. אך כעת , כשהיינו בדרכנו חזרה לבירה, מיד עלה הנושא שוב.
"מה עושים?" שאל חננאל.
הוא דיבר כמובן על אנטיוכוס ועל הגזירות.
"מה אפשר לעשות?" השבתי כהרגלי.
"מה זאת אומרת? אפשר להילחם! אפשר להתנגד! האם באמת נעמוד מהצד כשכל זה קורה? כשמכריחים אותנו לחלל שבת ולא נותנים להקריב קורבנות?"
לעיתים אני תוהה מה היה קורה אילו יכולות השכנוע של חננאל היו שקולות מול החינוך של הורי.
"אתה יודע שאני מסכים אתך , אבל אתה יודע מה הורי היו אומרים על כך אם היו חיים. ובכנות, אפשר להאשים אותם? זוכר מה קרה לדודך?"
מובן שהוא זכר. שני חיילים יוונים הכריחו אותו לקצור חיטה בשבת.
"הוא נלחם ! כשהוא לקח את המגל ,הוא הנחית אותו על צווארו של אחד החיילים!" השיב.
"ומה קרה אז?" תקפתי.
פניו של חננאל לא הותירו מקום לספקות.
התחלנו לרדת מהגבעה שנמצאה מספר שעות הליכה מירושלים, ועברנו מספר חיילים יווניים שפטרלו באזור.
תפסתי את חננאל נועץ מבט מלא זעם בחיילים , כשידיו קפוצות לאגרופים.
"מה אם עכשיו נתפוס אותם , ונזרוק אותם בוואדי פה , שכולם ישמעו על זקיפות קומה יהודית לשם שינוי? למען יראו וייראו?" שאל אותי.
תשובה טובה לא היתה לי. זה היה אפשרי לביצוע כמובן , חננאל היה בחור גדול ממדים ושרירי שהיה בקיא בלחימה , וגם אני כאמור התברכתי ביכולות פיזיות לא רעות בכלל. היינו מתגברים בקלות על החיילים הפשוטים , ואיש לא היה יודע מה קרה או מי עשה זאת.
יותר מכך הרגשתי צורך , צורך לנקום את דם דודו של חננאל שהיה לי כדמות אב , ושל עוד אין ספור יהודים שרצחו אותם בגלל שהעדיפו למות ולא לבגוד בערכים שלנו.
אבל אז עוד הייתי צעיר בנפשי , החלטתי להקשיב להורי , שאמרו שכשם שהגזירות באו ככה הם גם ילכו וכל פעולת התנגדות רק תדרדר את המצב.

את חננאל זה לא שכנע, תמיד אמר לי " 'וירשתם את הארץ' הכוונה שאנחנו נשלוט על הארץ ולא אף גוי אחר!"
הוא עצר באחד השיפולים בגבעה והביט קדימה. השמש כבר עמדה לשקוע על הגבעות היפהפיות, הירוקות-חומות של יהודה. מקדימה נראתה ירושלים, בה גדלתי ואותה אהבתי , העיר האדירה שבראשה עמד בית המקדש על הר הבית.
אך האם זהו אותו בית מקדש אם לא עובדים בו את ריבונו של עולם?
"תראה את זה , ה' נתן לנו את זה כדי שנחיה פה לפי חוקיו , נתן לנו ולא להם ולתועבות שלהם." אמר חננאל בשקט .
האמנתי בכך בכל ליבי.

לירושלים הגענו כשכבר היה חשוך,
והתקדמנו לביתו הפשוט של חננאל שנמצא בשולי העיר.
המראה בתוך ביתו היה מלבב:
אשתו של חננאל ושתי בניו ישבו על ספה ושיחקו , ארוחה חיכתה על שולחן עץ , ואחותו נעמי , ארוסתי , הביטה בגיסתה ואחייניה בחיוך.
ברגע שנכנסנו, נעמי ואשתו של חננאל- ציפורה- קמו מהספה ואיתם שני בניו של חננאל , אלעזר ומנחם.
"לכו תגידו שלום לאבא ," אמרה ציפורה.
הילדים רצו לחננאל שהרים אותם ונשק להם על מצחם.
"אנחנו צריכים לדבר," אמרה ציפורה בפנים חמורות סבר.
"בסדר," חננאל פנה לילדים ואמר להם בקול רגוע , "אתם יכולים ללכת לשחק אבל אל תתרחקו , מבינים?" הילדים הנהנו ורצו החוצה בעליזות. ברגע שיצאו פניתי לציפורה ולנעמי , "תספרו לנו מה קרה."
כך נודע לנו דבר הירצחו של אחד מחברינו הטובים ביותר.
עוז בן רזיאל , האדם בעל הלב הטוב ביותר , הנדיב ביותר והחכם ביותר שהכרתי, הלך למקום מושבו של אנטיוכוס על מנת לנסות להגיע להסכם כלשהו לגבי המצב הקיים. אנטיוכוס לעג לטיפשותו , והורה להוציא אותו להורג באשמת בגידה.
עוז לא הספיק אפילו לומר "שמע ישראל" לפני שהחנית קיפדה את חייו.
במשך כל הזמן , ציפורה החזיקה את ידו של חננאל כשדמעות זולגות מעיניה. כולנו הכרנו את עוז, הוא גדל אתנו.
הוא היה מאותם אנשים שלא היו להם אויבים , כי הוא פשוט טוב מדי. היה טוב מדי. אפילו הפעולה האחרונה של חייו היתה אופיינית לו מאוד , לנסות להגיע להסכם בלי מאבקים.
"ה' ייקום דמו," לחשתי. יותר מכל רציתי להתפרק על הספה ולבכות את מותו של עוז, אבל לא הייתי יכול לאבד שליטה. עדיין לא.
חננאל , שהיה חם מזג ממני , איבד אחיזה בכעסו. הוא צעק בקול מר , תפס כלי חרס והשליך אותו בכל כוחו על הקיר שמולו. הכלי התנפץ בצליל מחריד. ציפורה חיבקה אותו ולחשה לו מילות נחמה שלא שמעתי.
הבטתי בנעמי , שניגבה את עיניה בשרוולה ואמרה "הוא יהיה חסר לכולנו, אבל אנחנו חייבים לשמור על העשתונות. המלחמה עוד לא נגמרה."
כזאת היתה נעמי , תמיד יציבה , תמיד הגיונית ועם זאת בעלת תקווה ואמונה שהשתקפה מעיניה בעוצמה. חננאל הנהן באיטיות וחזר לשבת לצד אחותו.
נעמי הביטה לעברי וחייכה חיוך מעודד. כל כך רציתי לחבק אותה , אבל ידעתי שאנחנו לא יכולים , עדיין לא. למען האמת , כששמעתי את מילותיה וראיתי את חיוכה , הבנתי שלא היה לי כל צורך בזה.
מחשבותיי נדדו הלאה.
אולי הוריי צודקים. אולי הגזירות יעברו ויניחו לנו לנפשנו. אך מתי זה יקרה ובאיזה מחיר?
האם יעברו שנים , עד שכבר לא ייוותר דבר מהתורה ומהיהודים? כמה יהודים עוד ירצחו עד יעבור הזעם?

"אני אלך לישון מעט," אמרה ציפורה.
"גם אני," נעמי קמה מהספה והביטה בי בעיניה היפהפיות , "עוד שבוע וחצי".
הצלחתי לחייך , "עוד שבוע וחצי" , אישרתי.
כך נשארנו אני וחננאל.
"אתה יודע שאני צודק," אמר.
"אני יודע," השבתי. כמה שהוא צדק, חשבתי לעצמי.
הוא הזדקף במושבו ואמר לי "זה רק ימשיך , וזה הולך להידרדר."
"כמה זה עוד יכול להידרדר?!" עניתי בתסכול.
כמה שטעיתי.

באותו לילה חזרתי לביתי אך לא הייתי מסוגל להירדם.
בכל פעם שעצמתי את עיניי הוצפתי במחשבות , וידעתי שאני חייב לעשות משהו.
התהלכתי בביתי בחוסר מעש , וניסיתי לקרוא כדי לא לבזבז את הלילה לחלוטין , עד שנשמעה דפיקה על הדלת כשכבר האיר השחר.
ניגשתי אל דלת העץ ופתחתי אותה . מאחוריה עמד ילד קטן , שהתנשף כאילו רץ בכל רחבי ירושלים עד שהגיע לכאן.
"כן?" שאלתי.
הילד גמע אוויר והשיב קצרות, "חננאל אמר שאתה חייב לבוא מיד לכיכר הקרובה לביתו, הוא מחכה לך שם והוא אמר שזה ממש דחוף."
הבטתי בילד בתקווה שינדב עוד מידע , אבל ניכר היה שהילד עצמו לא יודע דבר מעבר לכך.
"אני אצא לשם, יש לך מים?"
הילד הניד בראשו לשלילה.
תחבתי בידו נאד מים ומספר מטבעות נחושת, "תודה לך."
מבלי לחכות לתגובתו , יצאתי מהבית וסגרתי את הדלת.
חננאל לעולם לא היה מבקש מהילד לרוץ לביתי אילולא זה היה דחוף ביותר.
מדורבן על ידי המחשבה הזאת פתחתי בריצה מהירה.
כשהגעתי אל הכיכר , ראיתי פפירוס מוצמד ללוח המודעות , ועליו כיתוב ביוונית ובעברית.
מול הפפירוס עמד חננאל , עם דמעות בעיניו וידיים רועדות , אדום מרוב זעם.
מעולם לא ראיתי את חננאל במצב כזה וזה הבהיל אותי עד עמקי נשמתי.
"חננאל מה קרה???" שאלתי באימה.
הוא לא השיב , במקום זאת נעץ מבט בפפירוס התלוי.
על הפפירוס היה כתוב:
"צו הנציב הנעלה אנטיוכוס, שליח האלים ומגן יהודה ההלניסטית: מעתה, כל אישה לאחר חתונתה תילקח תחילה אל הנציב ללילה הראשון."
קראתי זאת שוב ושוב עד שהמוח שלי עיכל את זה.
נעמי. החתונה.
קשה לומר שזה היה הקש ששבר את גב הגמל , מכיוון שעוד אתמול גמרתי אומר בליבי לעשות מעשה. אך אם ההחלטה הזאת לא היתה בלב שלם עד עכשיו , אז כעת היא היתה לא רק בלב שלם אלא עצם קיומי , ובעצם הבנתי שזה הדבר היחיד שמחזיק אותי.
תפסתי את כתפיו של חננאל וסובבתי אותו כך שיביט בי.
הישרתי מבט לעיניו ואמרתי: "אז איך מתחילים?"
כנראה הנחישות שבעיניי הפתיעה אותו , ואף יותר מזה שהצלחתי לשמור על קור רוח כשעולמי
קורס.
הוא נרגע והפסיק לרעוד.
"מוצאים את מתתיהו."

לקח לנו כיומיים למצוא את מתתיהו הכהן , שעד אותו זמן כבר כולם שמעו את דעותיו על השלטון היווני. אחרי שהגענו לאזור מודיעין ונעזרנו במספר אנשים הצלחנו למצוא אותו.
מתתיהו החשמונאי , הזקן בחכמתו אך הצעיר ברוחו , שנפשו לא איבדה במאומה את הלהט שליווה אותו עד סוף חייו , קיבל אותנו כשהיה בעיצומם של דיונים עם בנו יהודה.
"יהודה , נסיים את הדיונים האלה בהמשך." אמר מתתיהו וקם מכיסאו הפשוט.
הוא התקרב אלינו וסקר אותנו מכף רגל ועד ראש. היינו לבושים בפשטות , מזוקנים ושזופים מעבודה בשמש , שונים בעליל מהמתייוונים האצילים הטיפוסיים , שלבשו טוניקות יווניות מהודרות והיו מגולחים ומסופרים בקפידה.
מתתיהו ניגש אליי והביט בי במבטו החודר. הכרחתי את עצמי להסתכל לו בעיניים.
הכהן הגיב בשאלה, "למה אתה פה?"
התבלבלתי מעצם השאלה , "אני רוצה להצטרף למרד."
"כמובן , את זה כבר ידעתי. אפשר לראות את זה בעיניים שלך. אם מבטים היו יכולים לירוק אש, שניכם כבר הייתם שורפים את ביתי מרוב להט. השאלה ששאלתי היא ברובד אחר. מדוע אתה רוצה להצטרף למרד? להילחם ולסכן את חייך?"
היו לי סיבות רבות מספור. הרצון לנקום שבוער בי מאז שנהרג דודו של חננאל , הרצון לשמור על בני משפחתי בריאים ושלמים ולא לאבד אותם להתייוונות. נעמי. נעמי בהחלט תפסה חלק משמעותי מהרצון שלי למרוד , במיוחד לאור הגזירה האחרונה. הרי הרגשתי שאפילו רק למענה אני מוכן למות.
ועם זאת , בחרתי בתשובה שהיתה משותפת לכל הסיבות , התשובה שבערה בליבי כבר ימים ולילות רבים.
"יש דברים ששווה למות למענם. לא דברים למען האמת. דבר אחד."
"אם כן , מהו?"
" 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'," ציטטתי מהתורה. "אפילו לוקח את נפשך."
הבטתי בחננאל , והוא הנהן באישור. ניכר היה שהוא גאה בי.
מתתיהו טפח על כתפי בלבביות ולחץ את ידי , "ה' יברך אותך וישמור אותך ויצליח דרכך."
לאחר מכן פנה לחננאל וחזר על התהליך.
יהודה , בנו של מתתיהו חזר אל החדר. אביו הנהן לעברו באישור וחזר למגילות הפרושות לפניו.
"בואו אחרי , אני אסביר לכם מה שאתם צריכים לדעת." אמר יהודה.

בימים הבאים עברנו סדרות שלמות של אימונים. אימונים בנשק , ללא נשק , בחוליות, ביחידים ולבסוף גם תרגלנו תקיפות ופשיטות על מטרות שונות. בכל יום הוקדשו מספר שעות ללימוד תורה ואמונה , מתתיהו חזר ואמר ללא הרף שללא היסודות וללא האמונה, הלחימה היא כקליפה ריקה.
לאחר מספר ימים , כשאני וחננאל היינו בהפסקה מהתרגולים המייגעים , ניגש אלינו יהודה.
"יש מטרה באחד הכפרים מספר שעות הליכה מכאן , אני אוביל קבוצה של כעשרים לוחמים ונפשוט על מקדשי עבודה זרה ומוצבים יווניים. אני אשמח שתצטרפו אלינו."
מיד אדרנלין שטף אותי בעוצמה. סוף סוף נעשה משהו באמת.
"אנחנו מוכנים, יהודה. מתי יוצאים?" אמר חננאל.
"כשעה לפני השקיעה, אני מציע לכם להתארגן כבר עכשיו."
הנהנתי בהבנה.
יהודה חייך בביטחון וטפח על כתפינו ,"הולכים להחזיר להם סוף סוף." אמר כשהוא ממשיך ללכת לאוהלי הלוחמים.
חננאל ואני הבטנו אחד בשני וחייכנו. "קדימה , בוא נתארגן על הציוד."
התחלנו לנוע כמתוכנן.
השמש האדומה כשני , החלה לשקוע אט אט מעל הגבעות והחוות הפסטורליות של השומרון.
התקדמנו בטור יחסית קצר , עוטים שריון קל ונושאים על גבנו ציוד מהודק היטב, שכלל בעיקר לפידים , פטיש ומזון. הנשק היחיד שנשאתי היה חרב פיפיות מעוקלת , שאיתה התאמנתי בעיקר בימים האחרונים.
לאחר מספר שעות הליכה הגענו אל הכפר ונעצרנו כמאה מטרים לפניו.
כולם התאספו סביב יהודה המכבי בכריעה מאחורי השיחים הגבוהים.
"אנחנו עומדים לקיים מצווה מהתורה , 'וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם' , ה' יהיה עמנו , 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ". כולנו חזרנו אחריו בקריאת שמע.
הוא הביט בנו בעיניו , שנראו כרושפות אש. "כולם יודעים מה לעשות, קדימה."

הוא התרומם והחל להתקדם בשפיפות קומה לעבר המטרה המרכזית: מזבחות ההלניסטים.
הצוות הקטן שמנה כעשרים לוחמים התקדם אחריו בנחישות. יהודה, אני וחננאל היינו הראשונים להיתקל בשומרים ומטרתנו היתה להוריד אותם בשקט ולאפשר לשאר הצוות להתקדם.
כשהגענו למקום ראינו ארבעה שומרים מסתובבים בחוסר מעש. "אתה מוריד את הימני", פנה אלי יהודה בלחישה. "אתה את זה שלידו, " אמר לחננאל , "ואני את השתיים האחרים , תזכרו שהמטרה היא להפתיע אותם ככל האפשר. בהצלחה."
התקדמנו בהליכה איטית מאוד על מנת להשמיע כמה שפחות רעש, וכדי שנוכל לחנוק את השומרים מאחור ללא מאבק. כשהגענו למרחק של כחמישה מטרים מהם , יהודה סימן בידו וזינקנו על המטרות.
השומר שהייתי צריך להוריד היה גדול מימדים , לכן בעטתי בברכו השמאלית בכל כוחי , וברגע שהחל להתקפל קפצתי עליו וכרכתי סביב צווארו את זרועי , ונעלתי באמצעות היד השניה. האיש היה חסר אונים מול המתקפה, וכעבור כמה רגעים של פירכוסים שמטתי אותו בשקט על האדמה.
מבט מהיר לצדי השמאלי אישר שחננאל ויהודה הצליחו גם הם להתגבר על מטרותיהם.
יהודה סימן לשאר הצוות להתפרש ולהתכונן למתקפה.
בהינתן הסימן , רצנו בחרבות שלופות לעבר המזבחות.
הקרב הוכרע מהר , השומרים המופתעים בקושי הצליחו להתנגד לפני שחוסלו במהירות על ידינו , כשעל גופינו פציעות קלות בלבד. שאר התושבים ששמעו את קולות הקרב שמרו על מרחק ודאגו להראות שהם חסרי נשק , וכעבור זמן קצר העלנו באש וניתצנו את המזבחות , והתחלנו להתקדם לכיוון המוצב היווני הקטן שהיה מטרתנו המשנית.
ככל הנראה החיילים במוצב ראו את האש מהמזבחות , כי כאשר הגענו לשם הם כבר היו מוכנים בעמדות ההגנה. את מקומו של הפחד שכירסם בי מתחילת המשימה , החל לתפוס אדרנלין בעוצמה שלא הרגשתי בחיי מעולם. החיילים היוונים לא היססו והתחילו להמטיר עלינו חצים כאשר התקרבנו, לכן נאלצנו להתפצל ולתפוס מחסה במבנים הסמוכים.
"אין סיכוי שנצליח להתקרב כשהקשתים האלה יורים עלינו!" צעק חננאל ליהודה המכבי , שהסתתר מאחורי מבנה מהעבר השני עם חייליו.
"צודק! אני אספק הסחת דעת ואתם שניכם תלכו להוריד אותם." השיב לו יהודה בקור רוח.
על אף הסכנה הצפויה , ועל אף שלא הבנו איך יהודה יוכל לספק הסחת דעת , השבנו לו באישור החלטי. יהודה התקדם פנימה לתוך המבנה , עד שיצא מטווח ראייתנו. לאחר ששמענו מספר רעשי ניפוץ ועקירה , ראינו את יהודה יוצא מהמבנה כשהוא מחזיק בידיו החסונות דלת שלמה מעץ שנעקרה מציריה.
"עכשיו!" הוא צעק והחל לרוץ לכיוון צדו השמאלי של המוצב , כשהוא מחזיק את דלת העץ מעל ראשו.
ברגע שהחיילים על גג המוצב הפנו את קשתותיהם לכיוונו של יהודה , נשמנו עמוק והתחלנו לרוץ לכיוון הנגדי , כשהחשכה ורעש החיילים מספקים לנו מחסה. ברגע שהגענו למבנה , חננאל נשען עם גבו על הקיר והקפיץ אותי אל גג המוצב , שהיה בגובה שלושה או ארבעה מטרים מעל הגבעה.
החיילים אפילו לא שמעו אותי מטפס במאמץ על הגג , מושיט יד לחננאל שיעלה גם הוא , ושולף את חרבי. למען האמת הם לא שמו לב לנוכחותי עד ששיספתי את גרונו של אחד מהם והפלתי אותו מהגג. אז החיילים שמטו את קשתותיהם שהיו חסרות תועלת בקרב פנים אל פנים וניסו להיאבק בנו.
חננאל גדול הממדים תפס שני חיילים והשליך אותם בעוצמה מהגג , ואילו אני דקרתי בחרבי את האחרון בחזהו , ולרגע ראיתי את הפחד והכאב משתקפים מעיניו. המבט הזה שיתק אותי , ולשנייה הבנתי מה עשיתי כבר מספר פעמים באותו לילה : נטלתי חיי אדם.
הזעקה של חננאל טילטלה אותי בחזרה למציאות. כשהסתובבתי ראיתי את חננאל אוחז בזרועו המדממת והבנתי ששארית ההתנגדות היוונית מחוץ למוצב מנסים לחדור בחזרה.
חננאל ואני נשכבנו מיד על מנת לחמוק מהחצים והחניתות. קרעתי מבד חולצתי תחבושת מאולתרת וקשרתי אותה בחוזקה לזרועו המדממת של חננאל.
"איך זה קרה?" קראתי.
"חנית ארורה ששרטה אותי," השיב חננאל , " היא פספסה אותי , אחרת לא הייתי חי כדי לדבר אתך עכשיו."
מתחתינו שמעתי את היוונים חודרים למוצב ואת יהודה קורא לשאר הצוות לתקוף אותם.
"אתה מסוגל להילחם?" שאלתי.
חננאל השיב בחיוך "בהחלט."
השבתי בהנהון קצר ועזרתי לו לעמוד על רגליו.
הידקתי את אחיזתי בחרב ואמרתי לעצמי את המשפט שחזר על עצמו במוחי כל אותו הלילה : "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי…"
ירדנו במדרגות בחרבות שלפות לכיוון קולות הקרב מתחתינו. החיילים היווניים שנשארו היו מעטים , ולכן גם הלחימה נגדם היתה קצרה. אני וחננאל הפלנו בבעיטה את שני החיילים הקרובים אלינו וזינקנו על האחרים. מן העבר השני היה שאר הצוות של יהודה , וכך נתקעו היוונים בין הפטיש לסדן, עד שאחרון החיילים חוסל.
הסתכלתי סביב ושמחתי לגלות שרוב הצוות עומד על רגליו עם פציעות קלות בלבד.
"יישר כוח," אמר יהודה בקור רוח , "כרגע אין לנו סיבה לבזבז זמן על הריסת המוצב , לכן נתחיל להתקדם חזרה למחנה שלנו. כולם מסוגלים ללכת?"
ברגע שסיים לדבר חטפתי פיק ברכיים , השפלתי את מבטי וראיתי חתך עמוק בבטני שהכתים את כל חולצתי בדם. ראשי הסתחרר ושדה ראייתי החל להתערפל , הספקתי רק לשמוע את חננאל צועק משהו לפני שאיבדתי את הכרתי.

התעוררתי באוהל שלי ושל חננאל במחנה , עם טעם מתכתי בפי ותחושה כאילו מעלים את קרביי באש.
"בוקר טוב לך," אמר חננאל שישב על הרצפה לצדי.
"מה קרה?" שאלתי.
"כנראה שאחד היוונים שיסף אותך במהלך הקרב ולא הרגשת את זה בגלל האדרנלין," השיב , "יהודה הסביר לי שזה קורה לפעמים בקרבות. החדשות הטובות שאתה תהיה בסדר בעזרת ה' , איבדת דם אבל כנראה שתחזור לעצמך מספיק מהר."
"מספיק מהר בשביל מה?"
"שמח ששאלת , מתתיהו ויהודה מתכננים התקפה על שיירה צבאית של היוונים , התקפה בסדר הגודל הכי משמעותי שהיה עד עכשיו , והם רוצים את שנינו שם."
"למתי מתוכננת ההתקפה?"
"מספר ימים , הגיעה שמועה שהיוונים מתכננים התקפה באיזור בית חורון , ואנחנו נכין להם מארב בהרים ."
הנהנתי לאיטי, שקוע במחשבות על הקרב האחרון ועל הקרבות שעוד מצפים לנו. האם לא אזכה להתחתן עם נעמי ?
חננאל כמו קרא את מחשבותי ואמר : "אני יודע על מה אתה חושב , וגם אני חשבתי על זה. בגלל זה יש לי הצעה בשבילך: תתחתנו כאן , בצורה דיסקרטית ושקטה."
הנדתי בראשי , "זה לא אידיאלי."
"אני יודע," אמר חננאל , "אני יודע שרצית להתחתן בירושלים , ושנעמי רצתה חגיגה גדולה. אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב. ואני לא רוצה לחשוב על האפשרות הזאת , אבל יכול להיות שזה גם לא יקרה כלל! אתה מבין שהמלחמה עלולה להימשך שנים? ושבכל קרב אנו יכולים להיהרג?"
הבטתי בו במורת רוח, "אבל גם אם נניח שאתה צודק , יעברו כמה ימים עד שנוכל למצוא דרך להודיע זאת לנעמי וציפורה , שלא לדבר על הזמן שייקח להן להגיע לכאן עם ילדיך".
חננאל חייך מאוזן לאוזן.
"ובכן , בכך אתה טועה," אמר בשביעות רצון , "יש פה מישהי שרוצה לראות אותך."
הוא יצא מהאוהל וכעבור מספר דקות חזר כשהוא מוביל את נעמי.
היא התיישבה לידי , וחייכה אליי את חיוכה היפהפה.
"איך-?" שאלתי בהפתעה גמורה.
"אתה כבר צריך לדעת שכשאני רוצה משהו אני אשיג אותו," אמרה. זה היה נכון , נעמי היתה אישה רבת תושייה. "אני רוצה שנתחתן," המשיכה , "לא משנה לי איפה או איך , משנה רק שנתחתן כדין התורה וזה מספיק לי לחלוטין."
חיוך נמרח על פניי בניגוד גמור לכל מה שהרגשתי לפני זה.
הנהנתי בראשי ואמרתי באיטיות: "כך יהיה."

כך ישבנו ודיברנו שלושתנו , אני , נעמי וחננאל , והחלפנו סיפורים מהימים האחרונים. נעמי מסרה שהיחס כלפי יהודים החריף מאז שעזבנו , וכי למרות הכל ציפורה החליטה שיותר בטוח בשביל ילדיהם להישאר בירושלים, לצערו של חננאל. ואילו אנחנו סיפרנו לה על האימונים המפרכים , על מתתיהו הכהן , יהודה , ועל הקרב האחרון שבו נפצעתי.
לפתע זז פתח האוהל ונכנס פנימה אוריאל , אחד מהמורדים הוותיקים של יהודה.
כשהתקרב הבחנו כי פניו נפולות ועיניו נפוחות ודומעות. הוא התיישב ליד חננאל.
"יש לי חדשות רעות," אמר בקול רועד, "מתתיהו , הלך לעולמו."

ההלוויה עברה במהירות. מאות הלוחמים שבאו ללוות את המנהיג הדגול בדרכו האחרונה לא נשארו אדישים והתאבלו יחד עם בניו של מתתיהו.
דאגנו להיות לצדו של יהודה , שמונה על ידי אביו לשר הצבא , ולנחם אותו כפי יכולתנו.
אחרי היומיים הראשונים של השבעה , בהם יהודה היה כשבר כלי , נראה שהתחזק והחזיר את קור רוחו ואת הכריזמה השקטה שלו , למרות שלעיניו נוספה עוד נימה של עצב.
"קיבלנו מודיעין וודאי , היוונים הולכים לתקוף באזור בית חורון מחרתיים , אנחנו נארוב להם בהרים." אמר בקול יציב ועמוק.
"יהודה , אביך רק נפטר , ואתה צריך להתאבל עליו לפחות עד סוף השבעה," אמרה נעמי ברוך.
"למלחמה מוציאים אפילו חתן מחופתו ," השיב לה במורת רוח יהודה. אני ונעמי הבטנו אחד בשנייה. בשבילנו המשפט הזה היה יותר מחיזוק טענתו של יהודה.
"נכון , אבל אל תשכח גם שהלוחמים עוד לא התאוששו ממות מנהיגם, " הוספתי.
יהודה התיישב והניח את ראשו על כף ידו "אתה צודק , אבל זאת הזדמנות פז שלא תחזור , ואנחנו חייבים לנצל אותה," אמר והישיר אלי את מבטו , "זה מה שאבי היה רוצה."
הנהנתי קלות בראשי.
"עוד דבר," המשיך יהודה, "אני רוצה לערוך את חתונתכם הערב."
הזדקפנו מיד במושבינו בהפתעה.
"אתה רציני?" שאלתי , "אבל עדיין שבעה ו-" יהודה קטע אותי בהרמת יד.
"אני לא מוכן לשמוע טענות , אבי לעולם לא היה סולח לי אם לא הייתי נותן לך להתחתן לפני שאתה יוצא לקרב הזה." לקח לי כמה רגעים להבין את כוונתו.
"אתה מתכוון ש-" התחילה להגיד נעמי בקול רועד , אך גם הפעם קטע אותה יהודה.
"אני מתכוון שהקרב הזה יותר מסוכן מכל מה שעשינו עד כה , והארוס שלך הולך להיות יחד איתי ועם חננאל בחוד החנית. כל דבר יכול לקרות."
נעמי טמנה את פניה בכפות ידיה. רציתי מאוד לנחם אותה אבל פשוט לא ידעתי איך.

לאחר הרבה שכנועים החלטנו להינשא באותו ערב , והחתונה היתה מדהימה. היא נערכה בצמצום , כשהקהל היה בעיקרו לוחמים של יהודה , וגם הסעודה לא היתה מפוארת, אך כל זה לא שינה כלל.
ברגע שאמרתי את המילים "מקודשת לי, " חשתי אושר בלתי מוסבר מציף אותי , וכשהבטתי בעיניה של נעמי, ידעתי שהיא מרגישה את אותו הדבר. למספר שעות לא היה כלום: לא מרד , לא מוות , ולא פחד שכבר נהיה חלק בלתי נפרד מחיי המורדים. רק אני ונעמי חוגגים את נישואינו.
כשהכל נגמר , התיישבתי לצידה ואמרתי: "אנחנו נשואים."
"אנחנו נשואים," אישרה.

כבר בבוקר שלמחרת התחלנו בהכנות לקרב. ההכנות היו בסדרי גודל שעוד לא הכרנו , והעבודה היתה רבה מאוד. התכנית היתה כזו: להיטמע על צלעי ההרים שמשני צדי הדרך , ולכסות את עצמנו בסריגים גדולים ועבים בצבע חול . כמובן שהיו פגמים רבים בתכנית הזו. היוונים עלולים לשים לב שמשהו לא כשורה , מישהו עלול להפיל אבן או להשמיע רעש , או שפשוט נהיה בנחיתות מספרית גדולה מדי. אך אם הכל ילך כמצופה , והיוונים יופתעו כמתוכנן , הם יחטפו מכה קשה שיהיה להם קשה לקום ממנה.
ביום למחרת כבר הכל היה מוכן , הסריגים ארוזים על גבינו , נשקים מלוטשים בחגורותינו והפחד מתחיל לכרסם. נפרדתי בנשיקה מנעמי , ולרגע ראיתי צער בעיניו של חננאל , שלא זכה להיפרד מאשתו ובניו.
"תחזור אליי," אמרה לי נעמי, "אתה חייב לחזור."
ידעתי שאני לא יכול להבטיח הבטחות , לכן רק אמרתי : "ה' אתנו , יהיה בסדר."
היא חייכה בעצב והנהנה.

יצאנו לדרך.
זה היה לילה , כך שנוכל להספיק להגיע ולהתארגן לפני שהשמש תזרח.
כשהגענו למקום כולנו התאספנו סביב יהודה , שקרא את המילים שכהן משוח מלחמה מצווה להגיד לפני היציאה לקרב: "שמע ישראל; אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם."
המילים העוצמתיות החלו להחדיר בנו כוח להתגבר על הפחד , וכולנו ענינו יחד בקול גדול "אמן!"

.

חושך.
השמש מבצבצת בקושי מבעד לסריג העבה.
עכשיו כבר אין דרך חזרה ,
עוד מעט יישמע הסימן.
אני מהדק את אחיזתי בסריג ובקת ונושם עמוק ,
רק פעימות ליבי מפרות את הדממה.

הלמות פרסות סוסים , גלגלי כרכרות ורגלי חיילים החלו לרקוע על האדמה. הכרחתי את עצמי להירגע.
כל רגע עכשיו , חשבתי לעצמי.
חשבתי על נעמי , שהייתה אשתי כעת . חשבתי על חננאל ששוכב לצדי , מכוסה גם הוא בסריג המחניק. חשבתי על אשתו ציפורה ושני בניו שהייתי בשבילם כמו דוד. חשבתי על יהודה , שרק איבד את אביו לפני מספר ימים וכעת עומד להוביל את הלחימה הכי קשה שהייתה עד כה. חשבתי על כל הלוחמים שמוכנים להקריב את עצמם בשביל המרד. חשבתי כמה אני לא רוצה להרוג שוב , לקחת חיים , וכמה אני רוצה להיות מסוגל לראות שוב את נעמי , ציפורה , אלעזר ומנחם. חשבתי על כמה אני מפחד לאבד את חננאל בקרב.
אך אז חשבתי על המטרה ועל מה שאני מאמין בו , וזה התעלה על הכל.
הסימן , תקיעת שופר , נשמע.
הסרנו מעלינו את הסריגים וזינקנו על החיילים המופתעים מתחתנו בחרבות שלופות.
הפחד החל להתנדף לאיטו , ואת מקומו תפסה תחושת מוכנות.
כי יש דברים ששווה למות למענם.

.

אחרית דבר:

מרד החשמונאים החל בשנת 166 לפנה"ס ונמשך כשבע שנים. המרד , למרות אבידות רבות , הצליח: מספר שנים לאחר סופו , השיבו החשמונאים את השליטה ביהודה וירושלים , וכך גם בחלקים נוספים בארץ ישראל. הפולחן היהודי בבית המקדש הושב לכנו וממלכת החשמונאים כוננה שלטון יהודי בארץ.
המכבים , מעטים מול רבים , הצליחו להביס את אחת האימפריות הגדולות ביותר שהיו אז.
תזכרו זאת בחג החנוכה הבא.