לא בדיוק

היום בכיתי רק שעתיים בזמן שהסתתרתי מאחורי הוילון מאחורי הדלת ואף אחד לא ראה. אולי רק שמעו אנחות של יאוש וקול חרישי של בכי. אבל זה לא הזיז להם, במיוחד לא לו. אני לא יודעת למה רע לי, אני לא יכולה לתת לזה שם או תמונה או מילה. אנשים כל הזמן מנחשים ומנחשים והם אף פעם לא קולעים למטרה אפילו לא קרוב למטרה. זאת ריקנות, אבל לא בדיוק, אולי בדידות, אבל זה לא נכון במאה אחוז, אולי יאוש אבל זה לא קולע בול. וזה לא רק זה זה גם אמורפי. ולא רק חסר צורה, זה גם חסר צבע. זה לא רק חסר צורה וצבע זה גם ריק. ריק ריק ריק. בלי כלום בתוך, אבל זה לא בדיוק ריק. זה לא בדיוק שום דבר. ואני לא בטוחה איפה זה עומד, איפה זה יושב איפה זה מטייל ואיפה זה אוהב לבלות. אני לא יודעת כלום על מה שאני מרגישה וזה מרגיש כל כך חסר אונים. פעם זה היה קל, הייתי משליכה את הדיכאון על החרדות, על הבדידות האבסולוטית ועל המחשבות. היום שאין את זה ואת זה ואת זה קשה לי לדעת מאיפה העצב נובע. אני לא יודעת מאיפה הוא בא ומה הוא רוצה. אני לא יודעת במה אפשר להאכיל אותו ואיך אפשר לצמצם אותו. אני לא יודעת. באמת שלא. אבל קשה לי מאוד. אולי זה קצת מהכל. ריקנות חלקית ובדידות עם חברה ויאוש עם קצת תקווה. ועכשיו כשאני מנסה להסביר לאנשים למה אני עצובה, ובוכה אין לי תשובה. אבל אני בכנות לא יודעת, זה לא שאין לי כוח לענות על זה או שאני סתם מתעצלת או מתביישת או שיקרה משהו אם אגיד. אני פשוט לא יודעת, בכנות לא יודעת. ואולי ארגיש את זה עוד המון זמן ואולי בינתיים אוכל לקורא לו \"זה\" עד שאמצא לו שם. כמו חתול שקוראים לו חתול? בדיוק על אותו עיקרון.