כי זה מה שבחורות רוצות

הם עמדו בשקט במבנה הקטן והביטו סביב בערנות. כל רחש קטן הקפיץ אותם.
הם היו ארבעה חברים הכי טובים. עוד מהתיכון הם התחברו. תמיד היו יחד.
כשהיו בני 17 אפילו התאהבו באותה הנערה, והתערבו ביניהם מי יהיה הראשון לנסות להתחיל איתה. כמובן, בסוף היא החליטה בשבילם, ובחרה במישהו גדול יותר מהם. גולנצ'יק.
מאז הם ידעו כבר שלשם הם יתגייסו. "אם זה מה שהבחורות רוצות.." הם תמיד צחקו.
הבילו העיקרי שלהם היה לשבת בביתו של אחד מהם ולצחוק אחד על השני ועל כולם. בין לבין הם שתו בירה 'מכבי' כמו ישראלים גאים, ראו איזה סרט עם אדם סנדלר והתאבקו על הרצפה הקשה שבסלון.
האחים הקטנים תמיד הצטרפו לבילוי, וסיימו את ההיאבקות בבכי.
ההורים היו צועקים קצת שזה מסוכן, אבל בסך הכל הימים עברו עליהם בשקט.
הם טסו לנאפה יחד. עשו שטויות, שתו עד כדי הקאה וצחקו המון. הם קפצו שם בנג'י, רק כדי שלאמא ירטוט קצת הלב לפני שהם חוזרים הביתה.
באוקטובר הם כבר עמדו בבקו"ם. ארבעתם יחד. הם ישבו יחד באוטובוס והגיעו לבסיס שבו יעבירו את הטירונות.
הם עשו שטויות וחטפו שבתות ושעות ביציאה, אבל החיוך תמיד היה להם על הפנים.
עכשיו, במבנה הזה, לא היה חיוך. הם היו דרוכים. רציניים. העיניים נצצו כשהאדרנלין בער בעצמותיהם. עיניהם נפגשו לרגע אחד, והם הרשו לעצמם להעלות חיוך אחד מלגלג שאומר- "אנחנו מאחוריך אחי." הנשק היה דרוך קדימה. הם ידעו את העבודה, זה היה די פשוט בשבילם.
רחש נוסף נשמע…

"אנחנו מאחוריך אחי!" הוא אמר בשקט, כך שבקושי שמעו אותו.
הוא עמד שם. מטונף. עם מדי א' נקיים שלו השתמש בהם כבר חודשיים והביט מטה. הוא תמיד היה מאחוריו ותמיד יהיה, והם, שלושתם, מאחוריו גם כן. כי ככה זה פה. תמיד אפשר לסמוך על האדם שנכנס איתך לקרב.
"זוכר את הבחורה ההיא?" הוא ציחקק כשדיבר אל השמים, "היא נפרדה מהחבר שלה בגולני. עכשיו היא עם מישהו שלומד עריכת דין. ואתה.. אתה לעולם לא תהיה עורך דין.. גם אם זה מה שהבחורות רוצות.."