כולנו מפלצות

אני עומדת בטקס, הרוח העכורה מנפנפת לי את קצוות השיער הגזוז.
הרבה אומרים לי שעם התספורת הזאת אני נראית כמוך.
אני מניחה שזה סימן להתעללות עצמית, העובדה שאני מגלחת את השיער כל כמה זמן כדי שכל פעם שאני חולפת מול המראה אני אזכור שאתה לא פה.
אני מניחה לעניין, ועייני פעורות אל מול הטקס שמתרחש מולי. בנות עשרה רוקדות מחול מודרני בבגדים שחורים ושיר מרטיט לבבות. אני מבחינה באחת מין הרוקדות מחייכת למצלמה שאמה מחזיקה בגאווה.
אני מגחכת בשבילך.
עוד מעט תורי לעלות. ידיי מקמטות את שולי הדף שאני מחזיקה, מרחיקות אותו ממני כאלו היה נגע.
אני רואה את האנשים, שלא תחשוב אחרת. אני יודעת שהרקדניות עזבו את הבמה בראש מורכן וצחוק כבוש. כרגע אישה מבוגרת עומדת וקוראת קטע פואטי על מוות וחיילים,
ומלחמה, ואבדון, וייאוש, וקושי, ושחור.
כמו תמיד כשהעניינים נעשים כלליים מידי, אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני במקום אחר.
מחשבותיי מפליגות, אני ואתה משכשכים את הרגלים במים, רצים לכיוון החוף, נזכרים בשטויות מהילדות תוך נגיסה בארטיק מתוק.
קולך הציני מגרש את הקלישאה ששתלו בי הנאומים, ואני מחייכת למשמע הציניות שוברת המוסכמות שהלכה אתך כמו בת זוג אהובה.
כשמגיע תורי אני מדדה אל הבמה ומרגישה כמו כבש שנשלח לשחיטה. אני מקללת ללא מעצורים את המנהלת של הטקס, שהציעה לי לעלות ולדבר. התיאטרליות שלך, שפקדה אותך מידי פעם, נחתה עליי באורח פלא, וראשי הזדקף בגאווה פלאית.
רגליי ישרות, המיקרופון מולי ואיתו עוד כאלף פרצופים מיוזעים.
נשימה עמוקה.
\"בילדותו פחד אור מהחושך.\" אני מגחכת בשבילו, וממשיכה.
\"אור לא היה מוכן ללכת לישון כשהמנורה בחדר השינה שלו הייתה כבויה, הוא היה צווח בבכי על דינוזאורים, מפלצות, גנבים ורוצחים, שיכולים לקרוע אותו לגזרים ברגע שהמנורה תכבה.
אימי, שהייתה אישה קצרת רוח, פטרה את צווחותיו בשקר כי כל זה אינו קיים כלל בעולמינו, ושבשם האלוקים, שילך כבר לישון.
בתור האחות הגדולה עם הנטייה השטנית לכנות, הזדחלתי אל מיטתו הקטנה וגיליתי שהוא רועד.
היה זה יום קיצי ומיוזע.
הוא הביט בי בעיניים דומעות ושתק.
פציתי את פי בקול ידעני של האחות-שגדולה-ממך-בשנה-וחצי-ויומיים ונאמתי לו נאום שלא היה מבייש את נשיא ארצות הברית.
בכנות מוחלטת הסברתי לו שגנב רוצה כסף, והרי "אורצ'יק, אתה בן אדם". הסברתי לו שרוצח לרוב ירצח כי יש לו מניע, ואותו הרי כולם אוהבים. בלחישה אגבית, אמרתי שלפעמים רוצחים גם מישהו שלא כל כך מכירים.
אמרתי לו שהדינוזאורים נכחדו לפני מיליוני שנים, ושלמפלצות אין ארבעים רגליים, ואין גוף מעוות.
"מפלצת זה אדם שמתנהג בצורה לא אנושית" לחשתי לו.
מאז אותו הלילה אור לא פחד יותר. הוא העריך אותי הגלל כנותי, ומאותו היום
דעתי הייתה חשובה לו מכל.
אז לכם, אלף אנשים שאני לא מכירה, אני הולכת להיות כנה. בשבילו.
אור, אחי.
אני מודה ומתוודה, הרבה פעמים בחיי רציתי להרוג אותך, מאז הפעם הזאת שגנבת לי את הפליימוביל, אל הפעם שהתעקשת ללכת לקרבי.
תמיד צחקת איך זה לא אפשרי שכל החיילים שמתים הם כליל היופי.
אז אתה לא היית נאה, האף שלך היה גדול מידי, וההליכה שלך תמיד הייתה מלווה בכיפוף קל.
הייתה לך את היכולת המופלאה להוציא מאימא את הדעת, ולקרב אותה אל סף השיגעון עם השטויות שלך.
היית שובב, טיפסת על כל מה שרק אפשר, והיית נוהג לגוב מסטיקים מהמכולת של שמואל.
כשגדלת נעשית מהורהר, היית שקוע בדיכאון וכל כמה שבועות אני והכנות שלי היינו באות להציל אותך מהחדר החשוך והמטונף.
אתה רק חייכת אלינו בעייפות, עם האף הגדול הזה והגיבנת שהתפתחה במרוץ השנים.
ואז התגייסת לצה\"ל, ואני משכתי בכתפיי. ואז הייתה בקרבי, ואני צווחתי עלייך שאתה מפגר וחסר שכל, בזמן שאתה נהנית מתפקיד הגיבור הטראגי.
כשנרצחת לא הייתי מופתעת, אני יודעת שגם אתה לו.
היית כמו הנסיך שיוצא למלחמה אבודה מול מפלצת אימתנית.
התקשרת אליי פעם, בשלוש לפנות בוקר, עם קול צרוד ורדוף.
"אני מפלצת" לחשת לי, ואז בכית לתוך השפורפרת ביפחות לא סדירות.
"כולנו מפלצות" עניתי לך.