כבר אין לי כוח..

אין לי כוח לזה.
באמת.
עוד פעם ועוד פעם.
אני חוזרת הביתה לבית ריק,
שוכבת בספה וסופרת את השניות.

איפה היית כשהיא עשתה את הצעדים הראשונים שלה?
איפה היית כשהיא אמרה את המילה הראשונה?
וזה היה עוד "אבא", ולא "אמא".
היא פתחה את הפה, מיד חטפתי את המצלמה מהמגירה,
לחצתי על הכפתור ותיעדתי את השנייה הראשונה שהיא דיברה.
מיד אחרי זה בכיתי למשך שעות.
מיד אחרי ההלם נתתי לילדה לראות טלוויזיה,
ורצתי לחדר לבכות לתוך כרית.

מאז שעזבת לא נישקתי אף אחד,
מאז שעזבת לא התאהבתי בשום גבר.
התמונה שלך לא הצליחה להימחק בזיכרוני,
ובחיי כמה שניסיתי לעשות זאת.
עברו חמש שנים!
אני הולכת לבר בזמני הפנוי,
גברים באים, אך רואים את העצב בעיניי
ונרתעים.
אני מתגעגעת לחום גופך,
לריח הטוב שנשב ממך.
לחיוך האמתי שלך, שגרם לי לחייך גם.

מתגעגעת אלייך,
אני רואה את התמונה שלך מחייך,
אבל זה לא אותו דבר.
אני רואה את האושר בעינייך כשהצטלמת,
אבל הדמעות שלי מטשטשות את התמונה.

התחלתי לתהות, אולי סופיה אמרה פעם ראשונה את השם "אבא" רק כי הזכרתי אותך כל הזמן?
הייתי אמורה להיות חזקה לידה. לא הייתי אמורה להראות את החולשה שלי.
אך הייתי יושבת איתה ומראה תמונות שלך, מספרת על כמה אבא שלה היה גיבור.
ביום הזיכרון לחיילי צה"ל היינו באים לכל הטקסים, היא הייתה שומעת תמיד על אבא.
באזכרות היא הייתה מסתכלת עליי ברחמים, מרוב שהתפרקתי כבר לא היה לי כוח לבכות.
סופיה היא האור היחיד בחיי. הדבר היחיד שאלוהים לא לקח ממני, הדבר היחיד שרציתי ממנה היה שלא תזכיר לי אותך.
אני כותבת את המכתב הזה אלייך בניסיון לשים את העצב מאחוריי, לפרוק את העצב שלי ולהתחיל דף חדש. אבל על מי אני עובדת? כל הדף כבר סחוט מדמעות.
אני בחיים לא אשכח אותך אבי,
אהבתי אלייך אין סופית,
ושום גבר לא יחליף את האהבה שלי אלייך.
שלך תמיד,
שרון.