יצחק.

לפני שנה, אני זוכרת שכולם בדיוק חזרו מפולין, ואני הייתי בבית, אני זוכרת שקראתי כתבה.
כתבה עצובה, כתבה לא רגילה. זה היה ממש כמה ימים לפני השואה- בדיוק כשכולם מתחילים לפתח מצפון פנימי ולדאוג לדברים שביום יום לא מזיזים להם, כמו בריאותם של ניצולי השואה.
היה כתוב בכתבה, שניצול שואה, נשדד, כמה ימים לפני יום השואה. סופר שהנערים שדדו אותו הגיעו לסנדלריה שלו, שאלו אותו על עצם היותו ניצול שואה, וכשבכה, גנבו לו את המסמכים שמעידים שהוא ניצול, יחד עם הארנק שלו וכל כספו.
אני לא יודעת למה בכיתי.
אבל פשוט בכיתי, בכיתי מלא. הרגשתי כאילו בא לי להרביץ למישהו, כמה רע צריך להיות כדי לגנוב מניצול שואה? כדי לנצל את החולשה שלו? כדי להשאיר אותו חסר כל?
אז בדקתי, ומצאתי את הכתובת שלו, ואת המספר שלו, התקשרתי אליו והצגתי את עצמי, ביקשתי לבוא לבקר אותו. הוא אמר לי ששמו יצחק, ושהוא ישמח שאני יבוא, הוא ביקש ממני להביא כמה שיותר אנשים, כי הוא אוהב כשהבית שלו לא ריק. אז שלחתי הודעה לכל האנשים שאני מכירה, וזה דיי הרבה. שלחתי ושלחתי, בסוף הלכתי רק עם עוד אחד שאיתי בכיתה, אף אחד, אף אחד מכל הצעירים המהוללים שהעלו תמונה שלהם על פסי הרכבת באושוויץ, אף אחד מהם לא התנדב לבוא, או אפילו לתרום למתנה בשבילו. אז נסענו למזכרת בתיה, עם המעט כסף שהיה לשנינו אז, קנינו לו ברכת הבית וחבילת שוקולדים, כי הוא ביקש שלא נכין לו אוכל.
כשהגנו לבית שלו אחרי שלוש שעות נסיעה בכמה אוטובוסים, פגשתי איש מדהים. הוא כל כך התרגש ממה שהבאנו לו, וגם התחיל לבכות, אז גם אני התחלתי לבכות, כי ראיתי את הבית שלו, הקירות המקופים, הריקנות, החדר האחד שהיה חדר שינה מעורבב עם מטבח. הקיר שמאחוריו היה מלא בתמונות של המשפחה שלו ושל אישתו, זכרונה לברכה. הוא התיישב על המיטה והציע לנו אוכל, אבל שנינו סירבנו, אז הוא הכין עצמו במטבח המלא במנות חמות שלו, ואני הרגשתי כל כך הרבה חרטה על זה שלא הבאתי לו אוכל, למרות שהוא לא ביקש.
הוא שאל אותנו לשלומנו, ואנחנו שאלנו אותו לשלומו, הוא סיפר על המקרה הנורא שקרה לו עם הנערים והתחיל לבכות. 'הם גנבו את הזהות שלי' הוא אמר 'לא אכפת לי מהכסף, לא אכפת לי גם מכרטיס האשראי שלי, אכפת לי רק מהמסמכים שלי' הוא בכה. 'אלה שאמרו שאני ניצול שואה, זה כל מה שאני רוצה, את המסמכים שלי, בלעדיהם אני כלום.' אחרי שהבטחנו לו שימצאו את אותם נערים ארורים שגנבו ממנו את המסמכים, הוא התחיל לספר על התמונות שהיו תלויות מעל מיטתו, על אישתו ששרדה איתו את השואה אך נפטרה מסרטן, על הוריו שנרצחו מול פניו, על כמה שקשה לו לבד בבית, הוא אמר שהבן שלו כבר לא מדבר איתו, אז הפעם היחידה ביום שהוא מרגיש מאושר זה כשהוא יוצא לסיבוב בשכונה וכלום אומרים לו שלום ומסתובבים איתו. הוא הראה לנו את החדר שבו הוא מתקן נעליים ותופר בגדים על מנת להתפרנס, ולמרות שזה היה חדר ריק עם מכונה קטנה בצד, היה על פניו חיוך ענקי. חיוך גאה ושמח, שלמרות שקשה לו, הוא עדיין מנסה לעבוד. אחריי כמה שעות הלכנו, הוא הודה וביקש שנבקר שוב, ואנחנו הבטחנו שנבקר.
אבל לא ביקרנו.
אני לא ביקרתי.
זה לא שלא היה אכפת לי, אבל נתתי לדברים היומיומיים, כמו חברים ומשפחה, להשכיח ממני שיש ניצול שואה שמחכה שאבוא לבקר אותו שוב, ניצול שואה בודד מאוד, שרק רוצה לראות פנים של מישהו, שרק רוצה לא להיות לבד שוב.
אז לפני חודש ראיתי במקרה סרטון שאחד מהארגונים התורמים לניצולי שואה העלה. הוא היה שם ודיבר, הוא סיפר כמה הוא רעב, ולפעמים הוא לא אוכל כלום ימים שלמים, כמה הוא מנסה בטיפת החן שנשארה לו, להרוויח את החיים שלו מהמשכורת שלו, אבל לפעמים יש ימים שבהם הידיים שלו רועדות כל כך שהוא לא מצליח לעבוד, ויותר מכל, הוא סיפר על הבדידות שלו, הבדידות הנוראית שלו. הם צילמו את הבית שלו, ואז ראיתי את מה שגרם לי לבכות. ברכת הבית שנתתי לו תלויה על הקיר הריק שלו.
התחלתי לבכות, לבכות כל כך הרבה, כי על הקיר התקלף והבודד, רק הברכת הבית שקניתי הייתה. הדבר הכל כך קטן הזה.
יום השואה זה אולי היום שבו כולנו חושבים על השואה, כולנו נזכרים שיש ניצולי שואה, אבל יום אחד, לא רחוק בעתיד, נפתח עיתון, או אולי כתבה בנייד, ונקרא שהניצול שואה האחרון נפטר. ואז נדע, כמה אנחנו נוראיים.
כמה שלא כיבדנו, כמה שלא עזרנו.
מרבית ניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני כי אין להם איך לפרנס את עצמם, מרביתם אוכלים לחם ושותים מים בזמן שאנחנו חוגגים במסעדות.
אנחנו הולכים לאושוויץ, ואנחנו עומדים בצפירה, ואנחנו בוכים כשאנחנו רואים סרטי שואה, ומפרסמים כתבות על השואה כשמגיע יום הזיכרון, אבל מה זה שווה? מה זה שווה אם אנחנו לא עושים משהו? מה זה שווה אם לא אכפת לנו מה יקרה לאלה ששרדו? ביום אחד בשנה כולם נזכרים שיש איש כמו יצחק, אבל שוכחים שהוא גם קיים שאר הימים. כמו שכל ניצולי השואה קיימים בביתם שלהם, וחושבים על הזוועות שעברו, ולא צריך שיגיע יום השואה כדי שזה יקרה.
וגם יצחק יושב לבד בבית שלו, עני ובודד, רק מחכה שמישהו יבוא לדבר איתו.
או אפילו רק להיות איתו, כדי שזה לא רק יהיה הוא והתמונות של כל מי שנאבד לו.
רק יצחק יושב לו בביתו הקטן בודד בזמן שאני או אתם עושים דברים של נערים בגיל ההתבגרות.
הוא אולי מכין לו מנה חמה, אולי מתקן נעל או שתיים, אולי בוכה.
אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה ברכת הבית שתלויה על אותו קיר ריק.
ועל אותו האיש שבכה כשנתתי לו אותה.