ילד קטן ואומץ

זהו סיפור על ילד אמיץ. לא גיבור-על ולא על נסיכה וארמונות ומלכים.
ילד שזה עתה פגשתי ואספתי אל חיקי. מפוחד, נרתע ממגע, כמעט ולא מדבר מילה. אבל הפתיע אותי שהוא לא מפחד. הוא מתמודד.
ולכן החלטתי לספר את סיפורו של הילד הזה, ילד קטן, אבל עם כח שיכול להפיל פלוגה שלמה מהרגליים. כשראיתי אותו לראשונה לא קבלתי פיק ברכיים מן המפגש-כיוון שפיזית הוא מאד שברירי וקטן ממני בהרבה, אך כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי עוצמה.
אני מדבר על עוצמה פנימית, כזו שמזכירה לי את מלך העופות, נשר אצילי שפורש כנפיים ומטיל אימה על כל השרצים הקטנים. בעוצמה כזו לא נתקלתי קודם לפני שהכרתי אותו ולא אחריו.
החלטתי לכתוב את סיפורו של הילד הזה, שבמהלך כל חייו עם כל מה שעבר, לא הסתכל לאחור. ואם כן הסתכל, הוא לא נשבר והמשיך ללכת. לכן הפעם זהו סיפור על אומץ. לא על מעשי גבורה ולא על אגדות נשכחות-עם. אלא על ילד שמצא באפשרות אחת בלבד מתוך שלל האופציות האחרות שמוצעות לכל אחד ואחת מאיתנו: הוא בחר לעבור דרך ולא מסביב, להרגיש את הכל גם כשהוא נופל. לא מתוך מזוכיזם או הלקאה עצמית, אלא מאמונה שמתוך סימני החבורות שעל פניו, ידיו, רגליו וכל איבריו החיצוניים, הוא יתחזק. שהמקום החלש יהפוך פניו לחזק יותר.
יאוש יכול לפעמים להעביר אדם על דעתו, כאב בגרון שלא מניח לך יותר מכמה דקות ונמשך שבוע ויותר, כאבים בחזה ובגב שמתחזקים כל שנה עלולים להעביר כל בן אדם שפוי על דעתו.
והנה:
הילד הזה עומד לפניי במלא העוצמה,
ומקבל את כל הכאב כמכה הלומת פנים.
ומי שמתברר כחלש לעומתו הם כל אותם האחרים שמנסים לברוח מהכאב הזה, שלא מצליחים לטפס החוצה מתוך השגעון העצמי ונופלים לתהום.
אחד הרגעים הכי כואבים לאומן הוא שאין לו מוזה או דרך לבטא את עצמו.
ומתוך השגעון והטירוף של חוסר יציבות נפשית, הצלחתי לראות את הילד הזה עוזר אומץ, קם על רגליו, מנגב לעצמו את הדמעות והולך קדימה.
לא משנה לו מה יש בדלת,
משנה לו שהוא אמיץ מספיק כדי לקבל הכל.
בכולנו קיים הילד הזה.
אם נדאג לו ונטפל בו בסלחנות הוא לא יאכזב אותנו לעולם. אותי הוא לעולם לא אכזב.
הוא תמיד הראה לי שהדרך הארוכה היא תמיד הדרך הנוחה יותר. לאו דווקא "הקלה", אך בהחלט זו דרך שהיא הרבה יותר משתלמת.
זהו סיפור על ילד. ואומץ..
לא על נסיכים,
ולא על אגדות,
על ילד קטן ואמיץ.
זהו סיפור על ילד קטן. ואומץ…