יחידת הבז

באסיל סועאד צד בעיניו את הצוות שעמד לידו. תחושה של גאווה מילאה אותו והוא הביט על גופו בעוד הוא עומד זקוף. נשק היטלטל על גופו בכל צעד שעשה ואז שמע את הקריאה.
"המסדר יעבור לדום", הרס"פ אמרה והוא יישר את כפות ידיו לצד גופו וסגר את הרווח בין כפות רגליו. זיכרונות רבים פילחו את מוחו והוא כמעט שכח היכן גופו נמצא כעת, פיזית. כבר עשה זאת קודם לכן, אבל מעולם לא חש כזו גאווה, היא חיממה את גופו מקצות אצבעותיו עד קודקוד ראשו.
את שירת התקווה שרו באיטיות, מנגינה שאילו הייתה אדם, היא הייתה חייכנית ושמחה, רכה ועדינה. באסיל ידע, הוא יתנדב לצבא ההגנה לישראל, קיווה שישרת בקרבי וכך נעשה, הוא משרת במלוא הדרתו את עם ישראל כולו ואת חבריו לצוות, במצח נחושה.
הוא ידע שלמענם ייתן הכל, את רכושו, את גאוותו וגם את חייו אם יצטרך – זה עלול לקרות במצבה הנוכחי של המדינה, חשב.
הדבר היחיד שבאסיל לא ידע זה הזמן המדויק בו חייו יקטפו ממנו כפרח צעיר שנתלש משורשו.

השנה 2006, באסיל חוצה את גבול לבנון.