יומן של גיבור על (על אמת!)- פרק 1, חלק 1

כמו לכל גיבור על, גם אני שומר על הזהות החדשה שלי בסוד.
כשאני בלי התלבושת של בלייז, אני נער ממוצע (מאוד תלוי מה ההגדרה שלכם לממוצע) שלומד בתיכון ממוצע, שחי במשפחה ממוצעת שגרה בבית ממוצע.
תשמעו מה, בית ספר זה דבר מבאס. הציונים; זניח, התנאים; אפשר להתמודד, אבל הייאוש שכרוך בהשכמה המוקדמת לעוד יום גדוש בכלום על הבוקר באמת יכול להוציא אותך מפרופורציות.
אז נכון, כיף לפגוש את החברים, אבל את זה אפשר לעשות כל יום וגם אחר כך, וזה לא דבר שעוזר לך תמיד.
לגיבור על מושלם תמיד יש את החברים המושלמים. אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל. אז אני מניח שזה הזמן להציג את החברים שלי: דין סטארק ואנדרה וולף.
שניים. קומפקטי.
נתחיל עם דין, שהוא, בוא נאמר זאת במילים יפות- חנון. מה זה, חנון? מגה-חנון. סופר-חנון. המלך של כל החנונים של העולם. חולה קומיקס, פנטזיה, מדע-בדיוני וכל מה שקשור בכך. אבל לא מתמטיקה, לא, הוא לא חנון מהסוג הפיזיקאי, תאמינו לי. כמה זה תשע כפול תשע לוקח לו חמש דקות לחשב. וזו לא מטאפורה. דין תמיד מתרברב שיש לו את אותו שם המשפחה כמו לאיירון מן- סטארק (אם עוד לא קלטתם). וכל מה שאני יודע בקשר לדמויות הקומיקס האלה זה בגללו.
שיקולל!
עוד דבר שאתם חייבים לדעת על דין, זה שיש לו בחדר ארון גדול וחשוב מאוד. ה-ארון. ובארון הזה הוא שומר את כל חוברות הקומיקס ובובות הפעולה שלו. והכוונה לאלה שאין להם מקום בחדר שלו.
ותמיד צריך לזכור- לא להיכנס לארון שלו! גם אם הוא דוחף אתכם בכוח, אם החיים שלכם חשובים לכם, אל תסכימו לו לתת לכם להיכנס לשם. אתם לא תצאו!
ואחרי שסיפרתי לכם את הדברים החשובים על דין, הגיע הזמן שנדבר קצת על אנדרה. בין הדברים הכי חשובים שצריך לדעת עליו זה שהוא חצי אפריקאי. מופתעים, נכון? השם שלו באמת לא רומז על כך. הייתי מצפה שיהיה רוסי או משהו כזה.
ולהבדיל מדין וממני, אנדרה דווקא תלמיד טוב מאוד. אבל אל תטעו, זה לא אומר שהוא אוהב את בית הספר, ממש לא. מה שהוא כן אוהב זה דווקא מה שקורה אחרי בית הספר- האימונים לנבחרת הכדורסל. החלום שלו זה להגיע בסופו של דבר לאן.בי.איי. ולפי מה שאני שם לב, הוא קרוב מאוד. מאוד. יותר ממה שאתם חושבים- דוד של אנדרה בעצמו הוא שחקן שם. כנראה שדברים כאלה עוברים במשפחה.
אבל די לדבר עליהם, הרי כמו שכבר אמרנו- אני הדמות הראשית של הסיפור הזה, אז נא לא לשכוח.
אבל כרגע, אנחנו עדיין בהקדמה, אין שום דבר מיוחד. הדבר המיוחד באמת יתחיל בעוד רגע. רגע. עוד שנייה. עוד מעט. עוד רגע. חכו. עוד כמה שניות. תנו לי להתארגן, נדבר אחר כך.