יום הזיכרון

כמו רבות אחרות היא אם שכולה.
היא לעולם לא תשכח את בנה שיצא ללחום למענה, למען העתיד, ולא חזר.
היא לא תשכח. היא זוכרת.
בכל אזעקה, היא זוכרת.
בכל מבט באלבום התמונות המשפחתי, היא זוכרת.
בכל נסיעה ליד בית חולים, בכל בוקר, בכל ערב, היא זוכרת.
ובכל זאת, היא גם זוכרת לחייך.
היא מבינה שהחיים הם אחרים אחרי האובדן, אבל הם ממשיכים.
השמחה היא אחרת, אבל היא שמחה.
החגיגה היא אחרת, אבל היא חגיגה.
וגם העצב הוא שונה, אבל הוא עצב.
זה הבן שלה- היא לעולם לא תשכח.
אבל היא מזכירה לעצמה שבחרה בחיים.