יום הזיכרון

. ביציאה מיד ושם מהכביש העולה אל שער הכניסה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, כביש צר שמתעקל בקיצוניות, ממש כמו חייהם של הצעירים שנקטפו פתאום בטרם עת.
בבואי לשם בבוקר יום זה, קצת אחרי זריחת השמש, כיסו שמיים אפורים את השפלה הרובצת לרגלי הרי יהודה, אך גם כך ניתן היה להתרשם מהנוף הנשגב הנגלה מכל עבר, ההר המתנשא בגובה 834 מטרים מעל פני הים, מוקף בטבע מיוער, בחורש טבעי ובשלוחות הרים היורדות אל הוואדיות בין השכונות עין כרם, יפה נוף וקריית יובל, אחת הפסגות הגבוהות בירושלים. אין ספק המרשימה מבין כולן!
בסמוך אל הכניסה הראשית של בית העלמין, ליד הרכבת הקלה נמצאת נקודת תצפית אל הר הרצל, יד ושם ואזור יער ירושלים, בסמוך לפסל ״מחווה לירושלים״ של אלכסנדר קלדר. מקום עם כוח עליון, בין ההיסטוריה להווה של העם היהודי, מקום השמור לגיבורים האמיתיים.
כדאי לנו לפעמים לשוטט בבתי הקברות כדי לקבל פרופורציה. ובמיוחד כי שם מתיישרים עם כולם לקו אחד, שהוא קו המצבות.
בעבר הצעירים הנצחיים שמלפניי ואחוריי יישרו קו עם המ״מ לפני עוד הסתערות במבצע- בכל גזרה אפשרית, בכל מקום שהאדם יכול לנשום הם היו שם. עכשיו הם שם! ועוד יבקרו אי שם!
אני מתהלך בשבילים צרים בין עולם לעולם, בין גיבור לחברו, נערים, ילדים, בוגרים- הכל יש כאן, בתוך ארונות מעץ ישנים להם בנחת המלאכים, לא ישובו יותר, לא ישובו האחים.
ערן דן גור, בתמונתו מחייך לסובבים אותו בבית העלמין, עיניו הכחולות קטנות ושובביות, פאותיו קצרות ודקות, לראשה קסדת לוחם, יפה תואר, אהב את החיים אימו מרים סיפרה לי בסרט דוקומנטרי שעשיתי לזכרו בכיתה י״ב, תושב גילה שבירושלים, לוחם בגבעתי. נהרג מטיל אר פי גי ברצועת עזה. הותיר אחריו חברה, הורים ושלושה אחים.
דביר, בן 23 מגבעת זאב, יפה מראה, משכן ביתו החדש מלא בעיטורים, דגלונים קטנים של חטיבת גולני, פא׳צים של סיום מסלול לוחמים, עשרות סיכות המסמלות את פקידת הקבר של יחידות השדה הרבות שהיו כאן ואמרו ״תודה״, בין כולם הבחנתי בסיכה שונה, עגולה בצורתה המתאפיינת בצבעי כחול ואדום, לאחר בירור קצר עם אחד המבקרים במתחם- היה זה עיטור מלחמה מחיל הנחתים של ארצות הברית.. בקבר שכן אפשר להבחין בדגלי ליטא, יגוסלביה ואף דגל סורי על אחת המצבות היה שם.
הגיבורים שכאן- אינם גיבורים לאומיים רק, הם גיבורי העולם!
שעתיים חלפו ועברתי כמה חלקות בודדות, בין הלוחמים בני 13 במלחמת העצמאות לחנה סנש הצנחנית, אחרי אנדרטה לזכר הנופלים שמקום קבורתם אינו נודע, ממשיך ללכת ואין סוף, סיפור רודף עצב ויגון.
אמהות משטתחות על קברי בניהם בזעקות ובכי, ידיהן פרוסות מעלה בקול זעקת רחמים אל עבר הבורא, ילדים קטנים שלא הכירו עוד טיול בעולם מהו למדו מקרוב את טעמו המר של מוות ולכת בן משפחה, אבות חיים יושבים לצד בניהם המתים, משפחות שקמות בבוקר כמוכם, אך חוץ מלב דופק כלום לא חי- אני יודע זאת, המשפחה שלי היא כזו! הלב מת אך הגוף חי. בכל יום בוכים ומרכינים את הראש. כל יום הוא יום הזיכרון!
ובהר ריח נרות הנשמה העולה מכל עבר, בכי המשפחות שוטף את החלקות המלאות, גם אם אנסה בכוח לא אצליח להכניס פה עוד קבר אחד!
ועדיין.. אחרי הסבל הלאומי, השכול האישי שפוקד מידי יום עוד משפחות וחברים, אני יודע שזה אינו הסוף, כנראה שגם לא ההתחלה, נשארתי ללבוש מדים, נשארתי להמשיך את הדרך! בכל שנה נעמוד ונשקוט 3 דקות בלבד! בשאר הזמן, בכל ימות השנה- לא נרפה, נילחם ונשמור! את מה שהם הפסיקו- לא נפסיק לעולם!
בעיר הכי קדושה ויפה בעולם, בין חומות ירושלים והרי יהודה, בין מבצר ההנצחה יד ושם לפסל המנורה, אחרי לחימה ולפני מלחמות, כומתה לראשי, עומד בגאון, חדור אמונה- מצדיע לכם בגאווה 23,320 גיבורים!
יהי זכרם ברוך !