יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל …

אותם הילדים בגילאי 18 שהתגייסו לצבא , אותם האבות שהלכו למילואים , אותם החיילים בגילאי 20 ו-21 , אותם החיילים האלה שיצאו להילחם למעננו , למען המדינה , נלחמו על מנת להשיג עצמאות , שלום , וכל זה בשביל שאנחנו נוכל לישון בשקט גם הלילה הזה .
הם שומרים עלינו , שומרים על המדינה , אבל מי ישמור עליהם ? אף אחד לא יוכל להזהיר מראש שבאותו שדה שבו החייל ייכנס , שם מחכה לו מוקש טמון במעמקי האדמה , אף אחד לא יכל להזהיר את החייל הזה מפני השדה הזה , מהמוקש הזה , אבל זה מאוחר מדי .
אף אחד לא יכל לשמור על החיילים בזמן שנכנסו למצרים , לעזה או ללבנון , אף אחד לא יכול להגיד להם למה לצפות .
האבות והדודים שהולכים למילואים , אף אחד לא יכול לשמור שגם הם יחזרו בשלום הביתה .
והנה , אמא של חייל עומדת בחלון בערב שבת , מדליקה נרות , מחכה שבנה החייל יחזור הביתה ויגיד לה ׳שבת שלום׳ וינשק את ראשה , אבל חלומותיה וציפיותיה מתנפצים ברגע שדפיקה נשמעת בדלת ולמולה עומדים שני קצינים , היא מתמוטטת , בוכה את נשמתה , היא כבר יודעת מה הם רוצים לומר , היא יודעת לשם מה הם באו , היא רק שומעת ׳ אנחנו מצטערים אבל בנך נהרג במהלך פעילות מבצעית ׳ , איך ממשיכים הלאה ? איך שורדים את השנים בלי הילד שגידלת הכי טוב , ונתת לו את כל הערכה , הטיפול המסור , האהבה , החינוך והתקוות .
זאת הבשורה הכי קשה שמשפחה יכולה לקבל .
אותם החיילים האלה , אלה שיצאו למלחמה , התגייסו , יצאו למבצע או פעילות , אלה שיצאו למילואים , אותם המבוגרים והילדים האלו , לא יחזרו שוב.