חרדה

אני הרגשתי את זה מתקרב, כמו ידו של שטן המפלחת את דרכה דרך האדמה, דרך שלוש קומות ואז מגיעה אלי ואוחזת בי לפתע. הבעת הפנים שלי משתנה למסכנה, חסרת אונים ומוטרדת. הנשימות שלי הופכות להיות חסכוניות יותר, כאבי הבטן פחות נעימים וכל מה שאכלתי מאיים לצאת החוצה. לא רוצה לעצום את העיניים, זה מפחיד מידי, מתחננת לעצמי שזה יעבור. בקשה שקטה שהסיוט יגמר לפני שרק יחמיר. יוצאת מהחדר החשוך בשקט, נכנסת לאמבטיה ומדליקה את האור. מחכה קצת וחוזרת לחדר. המצב השתפר, אני צריכה לשרוד רק עוד ממש קצת ואולי יש סיכוי שהכל יהיה בסדר. לא. חשיבה חיובית. הכל יהיה בסדר. אני מחלצת חיוך קטן, שלא משלב שום תזוזה בפנים מלבד קצות השפתיים שעולות מעט. הכל בסדר. לא לדאוג, זאת לא סיבה לדאגה. לא להילחץ כשלא צריך. במקום הדאגה לבסוף עולה העצב. אבל הוא סך הכל הקלה למשהו יותר גרוע, אז העדפתי אותו וקיבלתי אותו כמו לגימה של מים קפואים. אני נרגעת אבל התחושה ברגליים ובגרון, כאלו רצתי. אני מנסה לאהוב את עצמי קצת, כדי להירגע. אני מחמיאה לעצמי ועל ההתחמקות המעולה מלהרגיש ממש רע אבל בסופו של דבר ידעתי שבשלב כלשהו אני אתחיל לעשות לעצמי טרור שוב. אני נאנחת. אני מקווה שלא אבכה, או שאבכה, או שפשוט ארגע. מתי פעם אחרונה שהרגשתי טוב במשך יותר מכמה שעות? אני נושכת קלות את השפה התחתונה ומשעינה את הראש על הקיר מאחורי. אני מרגישה כאלו לא משנה איפה אני נמצאת, אני לא מוגנת. אולי מהסיבה הפשוטה שאני בכל מקום ואני לא יכולה לברוח מעצמי. ואני די טובה בלרדוף אחרי עצמי. לא משהו הגיוני כל כך, אבל ככה זה עובד. אין הרבה דרכים לברוח, ניסיתי את רובן. ברשימה היה אלכוהול, פגיעה עצמית ואפילו תרופות. האופציה היעילה יותר הייתה למות, אבל עליה דילגתי במן תחושה מרה שאשקול אותה בעתיד. קמתי והבטתי במראה, בחשכה קשה יותר לראות אבל ראיתי. נגעתי בלחיים שלי וחייכתי. "אני אתמודד." הכרזתי בפעם האלף. כמובן שהתמודדתי, כמו תמיד בעצם. אבל לפעמים פשוט היה נמאס מהפעמים שלשטן התחשק להשתעשע איתי.